היא מתקיימת לעתים לצד התנהגויות אלימות נוספות, אך יכולה להתקיים במסגרת יחסי בני הזוג באופן עצמאי. החוק מבקש לקדם ולהגן על הזכות לחיים חופשיים מאלימות, לעגן את האלימות הכלכלית כעוולה אזרחית וליצור צו ייחודי למניעתה. הצעת החוק, שנכתבה על בשרם ועל בשרן של גברים ונשים שסבלו וסובלים מאלימות כלכלית, עברה גלגולים וידיים וניסוחים ותיקונים.
עמותת "רוח נשית" (גילוי נאות: אני משמשת כדוברת שלה, אך הטור נכתב על דעתי בלבד), העמותה היחידה בישראל שעוסקת באלימות כלכלית ודואגת ללמד נשים נפגעות אלימות להיות עצמאיות כלכלית, שותפה בניסוח ובקידום שלו. מטבע הדברים ומטבע הזיקה לנושא, ברור שלרוח נשית החוק הזה חשוב והיא מובילה ונושאת את הלפיד כדי לקדם אותו. אבל עוד ארגונים ושותפים, ובעיקר חברות הכנסת זהבה גלאון, גילה גמליאל, וזה תקופה ח"כ מירב כהן, שהגישה אותו לוועדה להצבעה, ניסו לקדם אותו ולהעביר אותו לספר החוקים של ישראל.
ולוין? מעל בימת הכנסת הודיע השר שהחוק חשוב והכרחי, אבל הנוסח לא נושא חן בעיניו. וגם אין תקציב. ח"כ מירב כהן העירה את תשומת לבו לעובדה שלא השתתף באף ישיבה, פגישה או שיחת טלפון לטובת החוק שהוא מודה בעצמו בחשיבותו, וגרסה שמדובר בהחלטה מיזוגנית. אני תוהה אם השר לוין טרח לקרוא את הצעת החוק, משום שהוא אומנם מגן על הנשים במשפחתו ועל כל בנות הקהילה שלו, אבל גם על לוין עצמו ועל הגברים במשפחתו בהווה ובעתיד וכמובן שגם על בני קהילתו. משום שהחוק הוא א־מגדרי ואינו מבחין בין המינים, העדות או התרבויות.
לוין יכול היה לעשות היסטוריה. הוא בחר שלא לעשות אותה. עצוב לי באופן אישי. עצוב לי גם על לוין. על כך שלא הבין את ההזדמנות שנקרתה בפניו. ד
התרעות פיקוד העורף