1
עמדתי שעון על עמוד של תמרור ברחוב זכרון יעקב 7 בתל אביב והבטתי אל מעבר לכביש. כלי משחית ענק שעליו כתוב באותיות קידוש לבנה “וולוו" שלח זרוע ארוכה וקטלנית שהכתה בגג בית מספר 6. חלקו המערבי של הגג קרס. אחריו נתן הכלי מכה על הדירה שבה התגוררה לפני עשרות שנים משפחת שליפקה, הקיר התמוטט וחשף את פנים הדירה הריקה. כך דירה אחרי דירה. הדירות של משפחת לוי, גלצר, פריד, עד קומת הקרקע, שם התגוררה משפחת הרמתי.
בעיני רוחי ראיתי את הדיירים שגרו בשנות ה־50 וה־60 באותן דירות שעברו ליורשיהם ואחר כך הושכרו ברובן. נשארתי השריד האחרון מדיירי הבניין, שהגיעו להתגורר בו ב־1952. הייתי הדייר היחיד שבא לראות איך הורסים את הבניין.
ביום שלמחרת עבר מנוף הוולוו הקטלני לבית מספר 8. הלב פרפר לי. אחרי המכה הראשונה שהפכה את הדירות העליונות של משפחות מוקסיי וברמן לז"ל, חשתי ברע. יואל, השומר של החניון בבית הדירות הענק “מגדלי ליסין", הביא לי מים. עוד כמה מכות של הכף הקטלנית שבקצה זרוע המנוף, והיא תגיע לקומה הראשונה, לדירה שלי. לא יכולתי לעמוד בזה ונטשתי. איזה נודניק ניגש אליי וביקש שנצטלם סלפי עם המנוף הקטלני ברקע. שלחתי אותו בבוטות לכל הרוחות. מסכן, מה הוא אשם שאני הרוס מהרס הבית שבו גדלתי.
בימים כתיקונם הייתה חצר הבית מלאה בעצים שעליהם קיננו וזימרו ציפורים. בחצר היו כנופיות חתולים, באדמה התגוררו נברנים. לך תסביר לאנשים סתומים איזה כיף זה לראות על הדשא צבים, קיפודים, ולפעמים חפרפרת שהגיחה מהקרקע. איזה כיף זה לראות בלילה מאות עטלפי פרי מסתערים על עץ הפיקוס הענק וזוללים מפירותיו.
2
יש המזהירים שמלחמת האזרחים שהחלה השבוע בישראל תביא לחורבן הבית השלישי. לא במקרה זה נופל בחודש אב, שביומן העבודה של הקדוש ברוך הוא כתוב שצריך בחודש הזה בהתאם למסורת לעשות איזה חורבן קטן או גדול, תלוי בעיני המתבונן.
קרבות הרחוב בכל רחבי הארץ, בין אזרחים לאזרחים משני צדי המתרס הפוליטי החלו. שליפות אקדחים, דריסות, הצתות, קללות ואיומים. סוסים אצילים יפי תואר שאומנו לדרוס מפגינים עושים מלאכתם נאמנה. מכת"זיות שהומצאו לפזר הפגנות פוגעות בכינון ישיר בפרצופי מפגינים ושולחות אותם לאשפוז, בעיקר במחלקת העיניים של איכילוב.
בעת שהם רוקדים בין ספסלי המליאה ודופקים פוזות לצילומי סלפי אוויליים - בכל רחבי הארץ מפגינים זועמים מוחים על המהפכה המשטרית. המשטרה, השוטרים, המכת"זיות והסוסים עושים שעות נוספות, ולמרבה הפלא לא מצליחים להתגבר על המוחים המסריחים ממי הבואש שהותזו עליהם.
באולפני הטלוויזיה מדווחים מסביב לשעון על האירועים. ח"ככים חרוצים בעזרת אנשי יחסי הציבור שלהם עוברים מאולפן לאולפן, מראיון לראיון, מעבירים את דף המסרים שנמסר להם להעביר. זה מתיש, מייגע, משעמם, אבל את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. הכתבים הפוליטיים וכתבי השטח באולפנים מאולתרים עייפים, מזיעים. האיפור על פניהם נמרח, והם נראים רע.
חלק מהכתבים סופגים קללות ואיומים. חלק סופגים מכות ומחולצים בידי שוטרים. מלחמת אזרחים בהתהוות. זה מתחיל בקטן ועובר לגדול, ואף אחד לא יודע איך זה ייגמר. המגזר הרפואי, הצבא על שלל זרועותיו, הסתדרות העובדים, בעלי קניונים, הייטקיסטים, משרדי עורכי דין גדולים, ומי לא - כולם מגלים מעורבות, אף אחד לא נשאר אדיש.
מאיר גולדברג כתב שיר נפלא, שאותו שרה קורין אלאל - “ארץ קטנה עם שפם", שמתאים לזמנים שבהם אנחנו חיים.
התרעות פיקוד העורף