מהרגע הראשון שבו נחשפתי לשינייד אוקונור, אי־אז ב־1988, פשוט נפעמתי. מהכישרון, מהיופי ומהפראות של הזמרת האירית. ובעיקר מכך שהיא הייתה פשוט אחרת. באוקיינוס של זמרות פופ מהונדסות, הייתה תחושה שהיא אי של אמת. רק אחרי שנים, כשנחשפתי לביוגרפיה הקשה שלה (אם מתעללת, מגורים כפויים כנערה בבית מחסה של הכנסייה הקתולית וכו'), הבנתי שהסגולות הייחודיות שלה שכנו לצד נפש מסוכסכת ומיוסרת.
אבל הרוק'נרול לא המציא את האתוס. הוא רווח כמעט בכל תחומי היצירה. ואן גוך הגאון סבל ממחלת נפש וכרת את אוזנו. פרדריק שופן סבל כל חייו מדיכאונות וממצב נפשי לא יציב, ומת בגיל 39 בלבד. וויליאם בורוז התנסה בכל סם אפשרי, ואת בת זוגו הראשונה הרג בשוגג כשירה בכוס זכוכית שהניח על ראשה. ועוד ועוד. הקשר בין יצירה מוערכת ונפש מסוכסכת הוא כמעט אקסיומה בתרבות המערבית.
אבל אפשר גם לחלוק עליו. יש לא מעט אומנים גדולים שלא בהכרח עונים על הקלישאה. ראש וראשון לכולם הוא כמובן פול מקרטני, אחד המוזיקאים החשובים בדורו שאומנם דגם את כל רכיבי ה"סקס, סמים ורוק'נרול", אבל מנהל אורח חיים סאחי וחביב לבריות כבר שנים ארוכות. והוא ממש לא היחיד. מה גם שאפשר תמיד לשאול: מהו באמת קושי, או שריטה. האם הם חייבים להתבטא באורח חיים לא שגרתי, או בהתמכרויות ובניסיונות התאבדות? הרי גם אדם “רגיל", כל אדם, חווה בחייו קשיים ומשברים. לב שבור, בייחוד כשאתה צעיר, נחווה בדיוק כמו סוף העולם. גם אם אתה חי בפרבר ולומד לבגרויות בזמן שהלב שלך מדמם על המיטה.
ואפשר להקשות עוד יותר. מאוד יכול להיות שמרביתנו, האנשים “מן היישוב", נמשכים בדיוק למה שאנחנו לא. לניהיליזם, לשבירת החוקים, לאנשים שלא חיים על פי הכללים. כמו שהיינו אולי רוצים להיות, בסתר הלב. והכמיהה הזאת מיתרגמת - לפעמים שלא בצדק - לייחוס של כישרון ייחודי לאותם “אומנים אמיתיים".
כך שאני מסכים לחלוטין עם המשוואה שעל פיה יצירה משמעותית נולדת מתוך קושי. נכון, הקושי הזה לא חייב לקבל ביטוי חיצוני וקיצוני, כמו זה שעל ברכיו (החבולות) גדלנו, כחובבי רוק'נרול. אבל חיים מלאי סבל הם ללא ספק דלק משובח ליצירה. כמו שתעיד כל זעקה מפלחת לב של שינייד אוקונור.
ועוד בעניין שינייד. היא הוציאה 11 אלבומים, שונים ומגוונים, אבל רק שיר אחד הביא לה תהילת עולם. "Nothing compares to you". והוא היה בכלל קאבר, בסגנון הרבה יותר מיינסטרימי ממרבית יצירתה, כולל הקליפ הכמעט הוליוודי. נכון, מדובר בביצוע לא פחות ממופלא, ועדיין. רק הדיסוננס הזה יכול להוציא אומן מדעתו.
שינייד אחרון. נדהמתי להיזכר (או לגלות) שעטיפת אלבום הבכורה שלה, "The Lion and the Cobra", שבה שינייד הקירחת מצולמת כשהיא צועקת, זכתה בצפון אמריקה לגרסה אלטרנטיבית ומרוככת. נטולת צעקה. זו אותה צפון אמריקה שהחרימה אותה כמה שנים אחר כך, אחרי שקרעה את תמונתו של האפיפיור. גם ליברליזם הוא עניין יחסי.
השיח במדינה הופך למופרך מרגע לרגע. אבל שיא השיאים הוא ה"רעיון" של ההפרדה בין מדינת ישראל ויהודה. אנשים שאני מחשיב כרציונליים מסבירים לי, ברצינות תהומית, כיצד זה יתבצע בפועל. למעט כמה נספחים קטנים שטרם נסגרו. כמו, מה עושים כשבן זוג אחד בימין והשני בשמאל. או מה אני אמור לעשות אם אחד מילדיי יחשוב אחרת ממני.
התרעות פיקוד העורף