יש עכשיו תחושה גדולה של בלגן, יש יגידו אנרכיה שלטונית. ההנהגה לא מגלה אחריות, ונכזבה הציפייה שרוב שלטוני שנבחר בדרך דמוקרטית יגלה אחריות על כלל האוכלוסייה. רק לאחרונה פגשתי מכר ששיתף כי החליט להוריד את הכיפה כדי שלא להיות מזוהה עם שלטון שמחלל שם שמיים ברבים.
התקשורת מחממת את האווירה, והמהפכה הדיגיטלית שעוטפת אותנו יותר מעשור מגבירה את השיח המתלהם (עיינו בספרו של ד"ר מיכה גודמן "מהפכת הקשב"). ועדיין, זו אחריות של כל אחד ואחת מאיתנו להרגיע את הרוחות ולאזן את האווירה. נשאל את עצמנו – מה אנחנו עושים להנמכת הלהבות? נחשוב מה רואים ילדינו בשעה שהם מתבוננים בנו יוצאים לרחובות ונותנים למיעוט לשרוף את המדינה אם דברים לא פועלים כמו שאנחנו רוצים. נתבונן במציאות המורכבת ונשים סימן שאלה – האם המטרה מקדשת את האמצעים?
מחד הוא חסם, ומאידך זרז לתנופה. העולם שלנו הוא עולם מופשט, וכדי להצליח לחיות בו, שרטטנו לעצמנו את הגבולות שלנו, כיחידים, כחברה. גבול אינו רק קו מפריד בין ישויות טריטוריאליות ואחרות. גבול הוא גם בירור, הבחנה יוצרת בין מושגים, נתינת פרופורציות ומתן אפשרות למימוש עצמי של כל אחד ואחת, כמו גם לקבוצות שונות בחברה. אדם מייצר לעצמו את הגבולות ובתוכם הוא חי, והגבולות הללו הם אינסופיים.
כמו אומן המשרטט על בד מסוים (מוגבל) ועם פלטת צבעים מסוימת, אך יצירתו היא אינסופית לאפשרויות ולגוונים. כמו לביטוי "השמיים הם הגבול", כך גם הנגן יוצר ומנגן בעזרת שמונה תווים, וחמשה אחת, ובתוך הגבולות הללו היצירה היא אינסופית. כך גם הספורטאי שמתאמן בהתאם ליכולות שלו והשמיים הם הגבול, והשיאים שלו עצמו, כמו השיאים העולמיים, נשברים כל הזמן. הווה אומר, אפשר לפרוץ את הגבול כל הזמן.
התרעות פיקוד העורף