משפחתו של קינג מפגינה נרגנות קנטרנית בכל שקשור בו, בכתביו ובכל יוזמה להנציח את זכרו שאינה מתואמת איתה. הכל על קינג ראוי להיות מסופר, אבל אין זה עניין קל לבחוש בכל סטיות התקן האישיות של מנהיג שהיה איש דת ומתויג כקדוש שיצרו גבר עליו. הביוגרפיה החדשה היא הגרסה הדפיניטיבית שלה חיכינו.
הוא מעדיף לכנות את קינג "מי שאסף וצירף רעיונות קיימים ולא היה חושב עצמאי ומקורי". אייג מודע לתאבונו המיני של קינג וכיצד הפך עם השנים עבד לתאוותיו. אבל הוא משתמש במעידות הללו, שגרמו כאב רב בעורף המשפחתי, לציור דיוקן אנושי ולא של מרטיר מת.
במהלך פעילותו הפוליטית נעצר קינג 29 פעמים. רובי ציד ירו לתוך ביתו, ופצצות הונחו על המרפסת שלו. צלבים נשרפו על מדשאתו, והוא נחבל בפניו יותר מפעם אחת. בהארלם, 1958, הוא נדקר בחזהו בסכין לפתיחת מכתבים באורך 12 ס"מ; נאמר לו שאילו התעטש לפני שהרופאים חילצו את הסכין, הוא היה יכול למות.
קשה להבין ממרחק של 60 שנה ומנות גדושות של דמוקרטיה מפנקת, את גדולתו של ״המצעד על וושינגטון״ של רבע מיליון מאמינים בעקבות מנהיג נדיר שידע כי יראה את הארץ המובטחת אבל אליה לא יבוא; קשה לחוות ממרחק הזמן, הציניות והמרירות המצטברת של חצאי הבטחות, בגידות שפלות ואלימות חסרת פשר, את איכותן הנדירה של מילות הנאום ואת האופן שבו נצרב לנצח בתודעתה של אומה; למרות התיעוד המסיבי, הניתוחים המאלפים, ים הספרים ותוכניות הטלוויזיה, גורלם של מנהיגים כמרטין לותר קינג למות מכדורי מתנקש לפני שהשלימו את פועלם ולהפקיד את מורשתם בידי יורשיהם, שתמיד יתגלו כלא ראויים להחזיק בה.
דרך טובה לעמוד על גדולתו של הרגע היא באמצעות צפייה בסרט שהכין פיטר ג'נינגס, שדר החדשות הראשי של ABC שמת זמן קצר לאחר מכן: "פיטר ג'נינגס מדווח - יש לי חלום". הסרט מראה את מסורת הנאום שהביא קינג מהכנסייה השחורה שבה הטיף. הוא פותח חלש ומאופק ונכנס באטיות לתזזית הדתית האמונה על יצירת אתנחתות שאותן ממלאים המאמינים בקריאות "אמן!", "ישו המתוק!" והמהום אופייני.
קינג עצמו נהג לשרבב אנחות שניקדו את דבריו ויצרו את ההתעלות הנדרשת כדי להפוך נאום לפיסת היסטוריה. היה לו קול נפלא שבו שלט היטב, הוא נקש בלשונו ונד בראשו, מחפש נקודה רחוקה באופק להתחבר אליה.
קודם מתח קינג ביקורת על החוזה המופר עם אמריקה "שנתנה לשחורים צ'ק ללא כיסוי". אחר כך תהה אם אמריקה תהיה מסוגלת לשלם את חובה. אחר כך ביקר את האלימות והטיף לדו־קיום, שהיה הרגע שבו בחר להניח לנאום המוכן ולאלתר כי "זה מה שחשתי בקהל", אמר אחר כך.
"יש לי חלום", אמר קינג, "כי ארבעת ילדיי הקטנים יחיו יום אחד באומה שאדם אינו נשפט בה על פי צבע עורו אלא על פי תכונותיו... לא נתרצה כל עוד השחור הוא קורבן זוועות קשות של אכזריות משטרתית... נאחז ידיים ונשיר את מילות התפילה השחורה הישנה נושנה: חופש באנו! חופש באנו! תודה לאלוהים שבשמיים, חופש באנו!".
אבל זאת הייתה הפעם האחרונה שניתן לחבר אותו למחאה. שנים לאחר מכן, כולל בהפגנות הגדולות נגד המלחמה בווייטנאם, תמיד חלפה שמועה בקהל כי "דילן יגיע". הוא מעולם לא שב וגם לא שעה לשיר שכתבה באאז ב־1972, שבו התחננה שימצא שוב את קולו הפוליטי.
האחים קנדי הבטיחו לקינג יותר מאשר קיימו. הם היו מודעים למגבלות הכוח של הממשל להעביר את חוק זכויות האזרח, שהיה מעניק לשחורים חלק מדרישותיהם. קינג היה מודע לכך שהממשל גרר את רגליו בחוסר התלהבות. דווקא לינדון ג'ונסון הטקסני, שירש את קנדי אחרי מותו, ניהל עם קינג דיאלוג אמיתי והקים עליו רבים, כולל הגוורדיה הדרומית הוותיקה בסנאט שעליה נשען.
המצעד על וושינגטון ו"יש לי חלום" הניחו את היסודות להעברת חוק זכויות האזרח ב־1964 בתמיכתו המסיבית של הנשיא ג'ונסון, לביטול ההפרדה במקומות ציבוריים וחוק זכויות ההצבעה לכל ב־1965. את התנגדותו הפומבית של קינג למלחמה בווייטנאם שפרמה את נשיאותו, פירש ג'ונסון כבגידה אישית בו.
קלטות ה־FBI הוכיחו שני דברים: את העובדה שקינג היה גבר בעל דחפים ותאוות האופייניים לגבר בגילו שהיעדרותו הממושכת מביתו, אשתו וילדיו והמתח בנישואיו, הובילו אותו למצוא פורקן היכן שהיה זמין. הנחת העבודה שאנשים הטובלים ידיהם במים קדושים גם מתנהגים כקדושים היא חסרת שחר, כפי שהוכיחו מנהיגים גדולים לפניו ואחריו; הקלטות גם "מראות אותו עם רמה גבוהה של ביקורת עצמית. קינג האמין כי נבחר לעבוד בשירותם של אחרים. הוא היה אדם ללא אגו מפותח ונטול תאוות פרסום", אמר זוכה פוליצר דיוויד גארו.
אין ספק כי "יש לי חלום" היה ונשאר הנאום החשוב ביותר במאה ה־20. ככזה, הוא מקור לקנאתן של אומות רבות שחיי אזרחיהן חולפים מבלי שיזכו ברגע כה נדיר, רב־תקווה ומחולל אמונה. גם מי שנבחרו יש מאין בסערת רגשות גדולה, אינם מסוגלים לחרוך נתיב כה נדיר ומדויק אל עתיד טוב יותר.
"יש לי חלום" היה רגע השיא בחייו של קינג. הוא זכה בפרס נובל לשלום בזכות מלאה. הוא המשיך לנהל את המאבק הבלתי אלים וזכה בהישגים מהותיים. אבל בגילו הצעיר יחסית, אחרי שנות מאבק ארוכות ותחושת פסימיות באשר לגורלו שלו, שהפכה למשאלת מוות שהגשימה את עצמה, היה קינג בשנות חייו האחרונות עייף, מריר ומאוכזב מאנשיו.
תחושת בדידות השתלטה עליו וגרמה לו לעגמומיות קיומית, שממנה נמלט לאלכוהול. כאשר רעייתו קורטה עברה ניתוח להסרת גידול מבטנה, בחר קינג לגלות לה על האישה האחרת בחייו, זאת שהייתה החשובה ביותר בחייו מאז 1963. אף שהאישה חיה עם משפחתה בלוס אנג'לס, יחסיו של קינג איתה היו אינטנסיביים כמעט כמו של משפחה מקבילה.
תוצאות גילוי הלב של קינג היו הרסניות. אשתו של ראלף אברנתי, שותפו לדרך של קינג, התפוצצה מזעם על העובדה שקינג בחר בווידוי ברגע שקורטה נזקקה לו ביותר. אברנתי כה דאג מהמשבר האישי בחיי קינג, עד כדי כך שסרק אצל כל הנשים שלקינג היו איתן יחסים, לבדוק שהוא אינו חשוף לסחיטה.
"למרות רציחתו הברוטלית הלילה של ד"ר קינג", אמר ג'ונסון, "אני מתחנן לאמריקה להפנות עורף לאלימות ועבירה על החוק כתגובה". בעת שאמר את דבריו, התלקחה אמריקה בהתפרצות חסרת תקדים של אבל ואלימות. רחובות שלמים בוושינגטון, בקרבה מסוכנת לבית הלבן, עלו באש, וחבורות של מפגינים ובוזזים שברו כל מה שנקרה בדרכם. כאשר האש באמריקה דעכה, היו בה 40 הרוגים ו־21 אלף עצורים. בוושינגטון לבדה השאירה המחאה נתיב הרס ונזק ב־50 מיליון דולר.
גם כשיריבו מונח מת לרגליו, לא הרפה הובר מהמנטרה השקרית שלו והאשים את קינג בעידוד תומכיו לעבור על החוק ובקריאה למרי אזרחי. הוא עדיין האמין שמחאה לא אלימה מולידה אלימות בכך שהיא מושכת גופים אנטגוניסטיים זה לזה להתנגשות חזיתית. במקביל לשנאתו את קינג, שלא שככה, הבין הובר שמוטל עליו ללכוד את המתנקש. הוא חשש שאם סוכניו לא ילכדו את המתנקש, שזהותו טרם נודעה, יתויק הכישלון הזה כהמשך לעימות הפומבי בין הובר וקינג כמה שנים קודם לכן.
בעידן לא ממוחשב ובאמצעים המוגבלים של אותה עת, בחיפוש דרכונים ידני והשוואת צילומים, העלה ה־FBI שריי נמלט לאנגליה. עם שיתוף פעולה של הבריטים הוא נתפס, וסוכנים אמריקאים הביאו אותו לאמריקה. ריי הודה ברצח אבל טרח לפזר רמזים עבים בדבר העובדה שלא פעל לבדו. הניסיון לחזור לימי הקנוניה הפיקטיבית סביב רצח JFK, לא עלה יפה.
אייג מסכם את קינג כך: "הוא הקים תנועה עממית לשינוי ורפורמה על היסודות האמריקאיים ביותר: התנ"ך, הכרזת העצמאות והחלום האמריקאי".
התרעות פיקוד העורף