אין לדעת איפה היינו היום לולא הסכם אוסלו | אבי בניהו

1

הוא ורוב ממשלתו ניגשו להסכם מפוכחים, מהוססים, ומה שעשה רבין ז"ל זו מנהיגות של ניהול סיכונים אל מול החלופות הגרועות יותר. ההסכם עם הפלסטינים אכן לא התקדם ולא התנהל כפי שציפה רבין וכמו שציפינו וקיווינו אנחנו. לא רק בגללם ובגלל הטרור, שהם האשמים העיקריים, אלא גם משום שרבין נרצח וגם משום שבנימין נתניהו ירש אותו.

הציטוט מפיו של רבין בישיבת הממשלה שנחשפה השבוע הוא זה שצריך לשנן: "לו היינו מנהלים משא ומתן עם עצמנו, הניסוחים בהסכם היו אחרים, אבל אנחנו מנהלים משא ומתן עם אויבינו". וצריך לחשוב 30 שנה אחרי, מה הייתה החלופה? איפה היינו נמצאים היום ללא ההסכם? האם היינו עדיין מנהלים את החינוך, הבריאות והרווחה של הזקנים והילדים בשכם, ברמאללה ובעזה? האם תמונת הטרור הייתה קשה יותר, או שהטרור היה נעלם? האם היינו מספחים את יהודה ושומרון ועזה עם 4 מיליון פלסטינים? ובכלל, מה היה קורה אלמלא נרצח רבין?

הסכמי אוסלו יצרו סוג של גבולות זמניים – יש לנו הסכם כלשהו עם הרשות הפלסטינית, יש דיאלוג, גם אם מלווה במשברים, יש שיתוף פעולה ביטחוני, ועובדה היא שב־25 שנות שלטון של הימין ונתניהו לא שינו דבר בהסכם המושמץ הזה.

"הסכמי אוסלו" לא הניבו את שרצינו וקיווינו, אבל הם הציבו כיוון, חזון, תעוזה, מבוא לפתרון קבע ותקווה לעתיד אחר לצעירי האזור המיוסר הזה. נכון, היו אלפי פיגועים ומאות הרוגים לנו ולהם. לא תמיד הרשות הפלסטינית רצתה או הצליחה לספק את הסחורה, ולמען האמת גם אנחנו בצד הישראלי לא תמיד סיפקנו את חלקנו לחיזוק ההסכם, והחלשנו את הרשות.

החיים הם בחירה בין החלופות הקיימות, והשאלה היא – מה הייתה יכולה להיות החלופה? לאן היה לוקח אותנו נתניהו לולא ההסכם הזה (שהוא לא שינה בו פסיק). אין לדעת.

על הקיר במשרד שלי בתל אביב, בין היתר תלויה גם תעודה עם סמל המדינה בראשה, ועליה חתום האלוף אמנון ליפקין־שחק ז"ל, אז ראש המשלחת הישראלית לשיחות הראשונות על עזה ויריחו. קיבלתי אותה מידי יצחק רבין ואמנון ליפקין־שחק כמי שהיה חבר באותה המשלחת, והיא מעידה שתרמתי למשא ומתן עם אש"ף.

לא אחת הציעו לי חברים ובני משפחה להעלים אותה פן יתנכלו לי, אבל אני רואה בה חלק ממסלול חיי ועדות לכך שעשיתי כמיטב יכולתי ובתום לב לצד רבים אחרים בניסיון לגבש כאן עתיד אחר וטוב יותר, וגם כתזכורת לכך שאסור לאבד אופטימיות ושלבסוף נצטרך לחיות פה יחד בשלום ובביטחון. אני אפילו די גאה בתעודה הזאת שניצבת לה מולי, לצד תמונתו של יצחק רבין ז"ל, שהעז, נגע באש ושילם בחייו על חזונו ותעוזתו.

2

אילו זו הייתה המטרה, היה על השר לוין להניע מהלך של חקיקה שקובעת סייגים ומגבלות לשימוש ברוגלות בעידן הטכנולוגיה והפשיעה המתוחכמת. לא בכדי, גם השב"כ, גם המל"ל שכפוף לנתניהו וגם המשטרה מתנגדים לוועדת החקירה הזו, שחבריה מזוהים רובם ככולם (תבדקו אותי בגוגל), עם תמיכה ברפורמה המשפטית.

3

4

עברתי השבוע ליד "צומת הפיל", בואכה צהלה, והנה על הקרקע שבה שכנה "סטייקיית הפיל" עומד בניין גדול וחדש. נזכרתי כיצד כאן, במקום הזה, אכלתי לראשונה בחיי סטייק אמיתי שלא עמוס במים ובכימיקלים (בבית ביד אליהו ובקיבוץ של אז – לא אכלנו סטייקים).

היו אז בתל אביב שלוש סטייקיות: "הפיל", "לויקו מושיקו" בגלילות ו"המי ומי". כשהיה כסף אכלנו סטייק. כשהיה פחות, אכלנו חומוס ובוואריה. נזכרתי בערגה בריח, בטעם ובתקופה – ואז הרמזור הפך לירוק. ואתם, אכלו רק דברים טובים ובריאים.

שנת לימודים פורייה וטובה ושבת שלום.