הנה זה שוב קורה לנו. זחיחות הדעת. הקונספציה השגויה. הגנרלים שמקשקשים את עצמם לדעת. 50 שנה בדיוק חלפו מאז שדברים דומים התרחשו לאורך תעלת סואץ – וכלום. הלקחים לא נלמדו. כמעט אחת לאחת חוזרות השגיאות. קו בר־לב המטופש קרס אז תוך שעות אחדות, ממש כשם שהגדר שעל גבול רצועת עזה נפרצה.
קריאות הייאוש של החיילים שנלכדו, בזמנו, בתוך המעוזים דומות לאלה שהשמיעו אזרחים שהתבצרו בממ”דים; מחכים לשווא לכוחות החילוץ. רק שהפעם היו אלה קולותיהם של נשים וטף ושל זקנים חסרי ישע. הם היו אלה ששילמו את מחיר העיוורון הקונספטואלי של מי שאמור היה לשמור עליהם.
לא הייתי מזכיר עתה את אותה מלחמה ארורה אלמלא קללת הקונספציות שמכה בנו שוב ושוב – וגוררת את מדינת ישראל כולה אל עברי פי פחת. כשיאסר ערפאת, למשל, העמיד פני רודף שלום, בזמנו, אותה הצמרת הביטחונית שוב בנתה קונספציה שלא היה בה כל ממש. משום מה, היא טעתה לחשוב - במתכוון, אולי, מתוך זווית ראייה פוליטית - שפניו של איש הטרור חסר המעצורים להשלמה עם המדינה היהודית ושהוא יסתפק בפיסות הקרקע שהוא יקבל. רחובות הערים נשטפו בדמם של “קורבנות השלום” – ועוד אשליה קונספטואלית קרסה. איש מהתומכים בה לא התנצל; לא אז – ולא מאז. רצועת עזה הפכה לקן של רוצחים כבר אז.
מהנדסי תודעה הטילו שיקוצים בכל מי שהביע חשש מפני התעצמותו של ארגון הטרור שעד אז איש כמעט לא שמע עליו. הטירוף חגג במלוא עוזו. דרישה לנסיגה דומה גם ביהודה ובשומרון עלתה מכל עבר. השלום נמצא מעבר לפינה, הסבירו לנו, אם רק נוותר עוד קצת; ועוד לא אמרתי כלום על “הסכם הגז”. התצהירים שהוגשו לבית המשפט העליון מספרים את כל הסיפור.
הדם רותח. התמונות מעוררות פלצות. ויכול להיות שלא עת חשבון היא – אבל לא יכולתי שלא להזכיר קצת נשכחות. אי־הרצון להסתכל למציאות בעיניים מכה בנו עוד ועוד. לא עת חשבון היא, כאמור, אבל חשוב לדעת שבמחשכים יש גם כעת כאלה ששוב מוצאים באירועים המחרידים הזדמנות לחדש הזיה ישנה: נסיגה ישראלית נוספת לטובת “מדינה פלסטינית”.
התרעות פיקוד העורף