כמי שכותב טור שבועי כבר למעלה מעשור, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אפול לתוך המלכודת הנלוזה של כותבים המקוננים בפומבי על קשיי הכתיבה שלהם. כאילו, בנאדם, אתה בסך הכל נדרש לחשוב על נושא לכתיבה. זה לא שאתה כורה פחם במדינת עולם שלישי.
דוגמאות יש אין־ספור. לפני כמה ימים נכנסתי לערך הוויקיפדיה של פרעות תרפ"ט, שחזרו עכשיו לתודעה מסיבות מובנות. מצאתי שם בין היתר את המשפט הבא: “ילדים נשחטו לעיני הוריהם, הורים לעיני ילדיהם, איברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים, נשים וילדות נאנסו ובתי היהודים נבזזו". דמיון מצמרר, נכון? ועסקינן בשנת 1929. עדיין אין מדינה יהודית, בטח שלא כיבוש. מכאן המסקנה על רצחנותם הטבעית והנצחית של הפלסטינים היא כמעט מתבקשת.
אבל אז אני קורא על תושבי מועצת דיר אל־אסד, שבישלו כולם לאורך סופשבוע שלם, כדי לשלוח אוכל למפונים מהעוטף. ושומע את סיפורו של ד"ר עבד סמארה, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב בבית חולים השרון, שפרסומים בעמוד הפייסבוק שלו פורשו - בטעות מוחלטת - כתמיכה בחמאס, מה שגרם לשר הבריאות בכבודו ובעצמו לדרוש את השעייתו. ונחשף לעוד הרבה מאוד עדויות של ערבים ישראלים, שמזועזעים מהתנהלות חמאס אבל חוששים לבטא זאת בפומבי. וכולי נמלא אמפתיה לציבור הזה, שבאמת נמצא במצב בלתי אפשרי של בין הפטיש לסדן.
והבלבול הזה נכון לכל תחום כמעט בחיים שלנו פה. המתנחלים, למשל. הידיעה שגם בעת הזו, כשכל המזרח התיכון נמצא על סף בעירה, יש מתוכם כאלה שממש מנסים להבעיר את הגזרה בעימותים מול פלסטינים, מוציאה אותי מדעתי.
אבל אז אני נזכר בעובדה ששטני חמאס שחטו תושבי עוטף, שלא נחשדים ב"כיבוש", וחלקם הגדול גם החזיק בדעות שמאלניות, וחושב על כמה ההפרדה בין “מתנחלים" וישראלים “לגיטימיים" יכולה להיות מגוחכת. הרי מבחינת האויבים שלנו כולם בני מוות.
הלאה. עמדת השמאל הציוני המסורתית, של פשרה טריטוריאלית כדרך לקידום שלום. מצד אחד, מה שקרה ב־7 באוקטובר מעיד לכאורה יותר מכל דבר על הנאיביות וחוסר התכלית של התפיסה הזו. עם מי לעזאזל נעשה שלום, הרי הם חיות אדם שרק מעוניינים בהכחדתנו. וכו'. מצד שני, אחרי שהדם מעט נרגע, מה יהיה מחר? מהו כן הפתרון? הרי ביהודה ושומרון, שם ערבים ויהודים ממש כרוכים אלה באלה גיאוגרפית, עלול להתרחש טבח חמור בהרבה.
ונעבור לאחינו החרדים. באמת, אחינו? הרי לא מעט דיווחים מעידים על כך שאפילו עכשיו, בשעת צרה צרורה, הפוליטיקאים החרדים מתעקשים שתוספות התקציב שהקואליציה אישרה לפני המלחמה יעברו אליהם, ולא לשיקום המשק. ושוב, אני נמלא חימה קדושה ממש. עד שאני נתקל בתמונות של מאות חרדים מבוגרים, העומדים בתור כדי להתגייס. ובדיווחים על עבודת הקודש של אנשי זק"א, ארגון שרק לפני דקה וחצי נתפס כגוף מושחת שבראשו עמד טורף מיני.
הבנתם את הנקודה. האירועים האיומים שפקדו אותנו טרפו את הקלפים. את כולם. כל כך הרבה אקסיומות התנפצו. כל כך הרבה תפיסות עולם נחרצות התערערו. ואני מודה, אולי לראשונה בחיי, שנכון לעכשיו אני באמת לא יודע כלום. אבל אני כן יודע בביטחון דבר אחד: מי שממשיך להתבצר כרגע בעמדותיו הישנות, ולא מנסה אפילו לשאול את עצמו שאלות, נמצא בבעיה קשה.
3. עוד סדרה אנגלית מעניינת היא "הגופה" ("bodies"), בנטפליקס. הסדרה העתידנית עוקבת אחרי ארבעה בלשים לונדוניים מתקופות שונות, שמוצאים את אותה גופה הממוקמת באותה סמטה. שירה האס שלנו מגלמת את הבלשית הרביעית, הפועלת בשנת 2054, ועושה תפקיד מצוין. לא בטוח שזו הסדרה המתאימה כרגע לאסקפיזם, אבל היא בהחלט מומלצת.
התרעות פיקוד העורף