זו הסיבה בגללה למדינה יש חובה מוסרית להחזיר את החטופים הביתה

המתנגדים לעסקה לשחרור חלק מהחטופים טוענים כי מדובר בעסקה גרועה. אז הנה הנחת יסוד שכדאי להתייחס אליה לפני שמחלקים ציונים לעסקה: אין, ולא תהיה לעולם, עסקה טובה עם ארגון טרור. עסקה עם ארגון רצחני וציני, שמכיר את הפסיכולוגיה של הציבור הישראלי יותר ממה שהציבור הישראלי מכיר את עצמו, לא יכולה להיות טובה. אף עסקה כזו לא תספק לנו תמונת ניצחון, והיא בהכרח תשמש את חמאס לצרכיו - להתחמשות, להסברה ולמי יודע מה עוד.

והנה עוד הנחת יסוד: ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה מוכיחה שבדרך כלל המחירים הגבוהים שאנחנו משלמים בעסקאות אסירים לא באמת יורדים ככל שהזמן חולף, ומספיק להיזכר בעסקת שליט, שנחתמה אחרי חמש שנים וחצי שבהן ישב גלעד שליט בשבי, במחיר של 1,027 אסירים ביטחוניים תמורת חייל אחד.

ובהינתן שתי ההנחות האלה, צריך לשאול מהי האלטרנטיבה, או אולי אם יש כזו. שחרור הומניטרי של החטופים כמחווה של רצון טוב מצד חמאס בהחלט היה עדיף, אך כיוון ש”רצון טוב” הוא משהו שלחמאס מעולם לא היה, זה לא ריאלי. שחרור חטופים במבצע צבאי היה מספק לנו תמונת ניצחון שאנחנו כה כמהים לה, אבל אם לא בוצע עד כה, כנראה יש לכך סיבות.

כך שלפני ההחלטה על העסקה, היו לנו שתי אלטרנטיבות: להסכים לעסקה המוצעת או לדחות אותה, להשאיר את הילדים והאמהות בידי חמאס ולהיאחז בתקווה, שלא בטוח שהיא ריאלית, שמתישהו תהיה לנו אפשרות טובה יותר, או גרועה פחות, להחזיר אותם וכמובן גם את שאר החטופים.

את חלום הבלהות הזה אנחנו חיים כבר חודש וחצי, אבל אם בכל זאת צריך להזכיר למישהו, מדובר בתינוק, בפעוטות ובילדים, שנחטפו על אדמת ישראל, ממיטותיהם, המקום שאמור להיות הכי מוגן ובטוח עבורם, כאילו היינו מדינת עולם שלישי. הם, כמו גם כל שאר החטופים, הופקרו באופן בלתי נתפס על ידי המדינה ולפיכך למדינה יש חובה מוסרית מהמעלה הראשונה להחזירם. אי אפשר להעלות על הדעת, ולא צריך לקבל את האפשרות הזו, שמדינה, שבגלל כשליה ומחדליה, עשרות ילדים קטנים נמצאים בידי אויביה, לא הופכת עולמות כדי לשחררם ולהשיבם הביתה.