יום מרגש במיוחד לפנינו. אני כותבת את הטור הזה וכובשת את התרגשותי לקראת יום היסטורי זה. מנסה להימנע מחדשות, עד אותו הרגע שראשוני החטופים יחזרו למולדת.
עוד לא מבינה. לא מעכלת מה עברו המשפחות החזקות האלו, שחלקן עדיין עומדות בפני מציאות בלתי נסבלת, בלתי אפשרית. פשוט פסיכי. אין מילים שיוכלו לתאר את הלב המדמם.
להיות הורה זה תפקיד מאתגר ומתגמל. להיות הורה במלחמה זה קשה מאוד. להיות הורה שילדיו לא לידו, אני אפילו לא יכולה להביע או להעלות על הדעת מה הייתי עושה במקומם. ככל הנראה, שמעבר למאבק המטורף, ההכרחי, המאבק על הקיום, הלב והנשמה. הייתי מהלכת מתה בין חיים, על כל כדורי ההרגעה האפשריים.
אתה הולך להצטרף לשני אחים שחיכו לך זמן כה רב, עם דינמיקה של שמחה וחיוכים. אני לא יודעת איזו אמא אהיה עבורך. אני רק יודעת איזו אמא אני רוצה להיות. כמה רגועה ומתמסרת ויכולה לג'נגל בין שלושה ילדים.
מבטיחה לפרוש לך מציאות של שפיות וחיוכים. מבטיחה לך לנסות לשים את החרדה בצד. לא יודעת אם אעמוד בכך. מבטיחה להתרגש מכל דבר אצלך. ממך. איתך. מבטיחה לחבק אותך בכל צעד בדרך. אני חוששת, אבל יש לי הרגשה שתנסוך בי ביטחון ייחודי שאין כמוהו, משהו אחר.
מחכה לך בסבלנות ובשקיקה יפה שלי. עם אבא ואחיך אהובים. שמור על עצמך עד הפגישה. יהיה כיף. מבטיחה להרים לחיים לכבודך.
עד אז נתאמן יחד, נצחק, נקשיב למוזיקה ונרגע.
התרעות פיקוד העורף