שמעתי לאחרונה את קינתה של אמו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל. באוגוסט 2021 הוא נפצע אנושות ליד הגדר שמול היישוב נחל עוז. מאות מתפרעים יידו אבנים, בקבוקי תבערה ורימונים - ולמעשה הם ניסו לפרוץ את הגדר. אחד מהם הצליח להכניס כלי ירייה לתוך חרך בגדר - ולפגוע מטווח אפס בראשו של בראל. הוא נפטר לאחר תשעה ימים מייסרים. עיטור המופת הוענק לו לאחר מותו.
לאחר מותו נטען כי הוראות הפתיחה באש כבלו את ידי החיילים, דבר שאפשר לכאורה למחבל העזתי להגיע עד לגדר. זהו כל הסיפור בקליפת אגוז: צה"ל, שאנן מאי פעם, לא סבר שיש להסתכל, אולי, על התמונה הכוללת – ולראות שאיראן בונה מסביבנו טבעת חנק. מערכת הביטחון, כולה, ללא יוצא מן הכלל, תמכה בקונספציה שלפיה כל מה שהעזתים רוצים הוא שיפור במצבם הכלכלי, מה שהוביל לכך שזמן מה לאחר התקרית שבה בראל קיפח את חייו, הוגדלו היתרי העבודה עבור העזתים בישראל.
בני גנץ היה אז שר הביטחון ובלשכת ראש הממשלה ישב נפתלי בנט. הרצי הלוי היה אז חבר במטה הכללי, כמו גם מי שמונה לימים לתפקיד ראש אגף המודיעין. אינני יודע מה הייתה עמדתם בזמן אמת. אני רק יודע שלקחים של ממש לא הופקו עד לאסון שפקד אותנו בשמחת תורה - לא אז, וגם לא מאז. ולא רק במערכת הביטחון. אני מסתכל, לדוגמה, על התנהגותם של שופטים בבית המשפט העליון. עתירות הזויות מוגשות – והן לא נדחות על הסף בשאט נפש. אחת מהן, למשל, התייחסה להתנגדותם, כביכול, של עזתים שנכנסו לישראל עם היתרי עבודה לפני השבת השחורה לחזור לרצועת עזה. השופטת רות רונן לא זרקה את העותרים לכל הרוחות.
אנחנו מדינה במצור – ואין דבר שיכול לשנות את זה. מיליונים ברחבי העולם מתייחסים אלינו כאל נגע שצריך להסיר אותו. המוסלמים רואים בכל פיסת קרקע שעליה אנחנו יושבים “אדמת קודש". פשרה לא תהיה עמם לעולם. חשוב להפנים את זה – ולצעוד ביחד מהנקודה הזאת. אין מקום לשאר רוח כשהחרב מונחת על הצוואר.
התרעות פיקוד העורף