על אף המסיתים, נקווה שהאחדות תגבר על מופעי השנאה הפנימית | יוסי אחימאיר

סיפור חמאסי דמיוני: בתום המלחמה נקים ועדת חקירה. אומנם לשמחתנו נטבחו, נשרפו, נאנסו 1400 יהודים ויהודיות, ובהם גם חיילים ולא־יהודים. אומנם נחטפו 240 כופרים, נהרסו כמה קיבוצים ואפילו תחנת המשטרה בשדרות הייתה לעיי חורבות. לא נורא אם נהרגו לנו 15 אלף בני אדם. אבל הבה נודה, התוצאה הסופית אינה נעימה. מחצית מן הרצועה נכבשה, בתיה שוטחו, ההרס נורא, בסופו של דבר האויב הציוני הכריע אותנו.

ועדת חקירה של חמאס? או מטעם הרשות הפלסטינית? שתחקור את פשעי חמאס? אכן, הזיה מטורפת. לא ועדת חקירה ולא בטיח. גם לא יהיה מי שיחקור או מי שירצה לחקור. זאת בתנאי שישראל אכן תעמוד במילתה, תגשים את מטרת המלחמה - לשים קץ לשלטון חמאס ולחסל פיזית את ראשי הנחש שלו. ועדת חקירה? זהו מושג הלקוח מתרבות אחרת, מחברה אחרת, שישראל היא חלק ממנה. ולנו עוד תרבות ייחודית: בעוד המערכה נמשכת, כשאנו סופרים את לוחמינו החללים, הגיבורים, כשבחזית החיילים בסדיר ובמילואים מאוחדים סביב המטרה, יש קיצונים המדברים בתקשורת על “עריפת ראשים” פוליטית, על נטילת אחריות עכשיו, מטיחים בוץ ורפש בראש הממשלה.

האבל על כל חלל, על כל נרצח, הוא עצום. כל מי שהלך להלוויות הנופלים או חללי הטרור, מוצא עצמו בקהל רב, שבא לחלוק כבוד אחרון. לא רק בני משפחה, לא רק חברים ומכרים מכל המעגלים. גם אנשים שלא הכירו את המת אלא רק מתמונה בעיתון או ממה שסיפרו עליו בתקשורת. אנחנו מקדשים את החיים ולכן הלב בוכה על כל חלל. בצד השני המצב כמובן הפוך. מקדשים את המוות. מי אינו זוכר מה שאמר לפני 50 שנה, בטרם פרצה מלחמת יום הכיפורים, נשיא מצרים סאדאת? הוא הביע נכונות להקריב מיליון חיילים מצרים במטרה להשיב לארצו את כבודה שנגזל במלחמת ששת הימים.

סנוואר וחבר מרעיו, הספונים בינתיים בעזה תחתית, שלחו את אלפי הטרוריסטים לרצוח כמה שיותר יהודים - וגם להיהרג כשאהידים. ההמונים שהוא הפקיר מבני עמו נוגעים לו בקצה הציפורן. ייאמר לזכותו שהוא לפחות נמצא בזירה, בידיעה שימיו ספורים. שותפיו, הנייה ומשעל, נמצאים הרחק מהרצועה הקרועה, ספונים במלונות פאר. גם יומם יבוא. אבל אם חשב מישהו כי בגלל פערי תרבות בין הטרור החמאסי ובין המערב ה”נאור”, יבדילו בבריסל, במדריד, בהאג, בין ישראל המותקפת לחמאס הברברי-רצחני, ואף יתייצבו לימיננו – טעות בידו.

ולראיה, וזו רק המחשה אחת: התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג מינה את אנדראס לאורסן, משפטן מדנמרק, לאחראי על החקירה בנוגע ל”אפשרות שישראל ביצעה פשעים במהלך המלחמה ברצועת עזה”. האיש התמחה בעבר בארגון “זכויות אדם” פלסטיני, שהוכרז בשנת 2021 על ידי משרד הביטחון כארגון טרור והוצא אל מחוץ לחוק. לאורסן חי ועבד ברמאללה בעבר, שם הכיר את אשתו הפלסטינית. הלה ישפוט כביכול את ישראל על “פשעיה”. המלחמה שיצאה להפסקה תתחדש השבוע. אל לקבינט לשים לב לרעשי הרקע שיוצאים מהאג או מהאו”ם, מהפגנות התמיכה האנטישמיות בחמאס בערי אירופה ובקמפוסים באמריקה. הכרח להשכין שקט בגבול הדרומי אחת ולתמיד על ידי מיטוט חמאס. הפעם חובה לעמוד במילה.

מעודדת היא ההתלכדות החברתית־אזרחית של המוני ישראל סביב מטרה זו, סביב לוחמינו וחטופינו. על אף כמה קולות של מסיתים, יש לקוות שערך האחדות יגבר על כל מופעי השנאה הפנימית, שהיו נחלתנו עד ה־6 באוקטובר. ישראל תנצח בסופו של דבר, אבל תלקק את פצעיה הכואבים עוד זמן רב. יעברו שנים עד שתתאושש מן הטראומה הקשה מנשוא. סיפורי הגבורה, ההקרבה, האובדן האנושי, ילוו אותנו עוד שנים רבות. ואכן כן – בתום המלחמה תקום ועדת חקירה ממלכתית, תסיק מסקנות, תצביע על האשמים במחדל. הרי התרבות שלנו שונה לחלוטין מתרבות הברברים השוכנים על גבולותינו.