50 שנה ויום, שבהם התייחסנו לאיום הביטחוני כאל מטרד | קיפניס

חילופי עונות תמיד הציתו בו מחדש איזו מוזה, הרהורים על החיים ומשמעותם, הרהורים על אהבה: מאהבת אמת, שאפילו חיים שלמים יהיו קצרים עבורה, ועד אהבה לרגע, שדועכת עם חלוף התשוקה. אבל הנה, בסתיו הזה היא אפילו לא מתעוררת. 50 שנה ויום אחד נמשכה כאן אשליית הביטחון הקיומי. זה לא שהמצב הביטחוני לא שלח גלויות מדי פעם, זה לא שבמשך 50 שנים לא ידענו פה שכול - אבל את החרדה שמא אם ניכשל הפעם אפשר שכל זה ייתם, לא ידע כל מי שגילו פחות משלו.

בעצם, אפילו זה לא מדויק, כי ביום הראשון, עם כל ההשתאות מול תמונות ההרס והחורבן ביישובי הדרום, הוא הזדעזע מהמראות, אבל “אסימון הפחד" התגלגל במורד תודעתו רק כשהחלו להגיע לכאן מנהיגי העולם בזה אחר זה: נשיא ארצות הברית, קנצלר גרמניה, ראש ממשלת בריטניה, נשיא צרפת.

הרכבת האווירית ההיא הבהירה לו עד כמה חמורה הייתה השעה. הן שום רכבת אווירית שכזאת לא הייתה דוהרת לכאן אלמלא החשש שמדינת ישראל, במצוקתה, תעשה שימוש במה שיש לה, אולי, לפחות לפי פרסומים זרים - כמו שנהוג להוסיף. אם את החרדה הקיומית שראה בעיני המבוגרים של ימי מלחמת יום הכיפורים לקח לו שנים לפענח, עד שהיה מבוגר בעצמו, את זאת, של ימינו אנו, אפשר היה לזהות בתוך ימים, אם כי גם הפעם, גודל השעה התברר רק משחלפה, תודה לאל.

הכלבה מושכת אותו קדימה. תמיד השתאה נוכח יכולתה של כלבה כנענית, לא קטנה אומנם, אבל גם לא ענקית, ליצור מומנטום שכזה בכל פעם שהיא מריחה קולגה מעבר לפינת הרחוב.

ותחושת האשמה הזאת מלווה אותו גם בהמשך הדרך, צבועה באפור של סתיו. “50 שנה ויום אחד", נשמע שוב קולו שלו בראשו, 50 שנה שבהן התייחסנו לאיום הביטחוני כאל מטרד, לא כאל סכנה של ממש.

ומה היה קורה אילו? לזה אין לו תשובה כמובן, אלא רק סברה שנתמכת באותה ריצה מבוהלת לכאן של כל מנהיגי המערב, בשבוע הראשון למלחמה. אם המטרה הייתה להגביר את תחושת הביטחון הקיומי, הרי שהיא רק ערערה אותה.

ואולי זה הגיל, הוא חושב לעצמו - רגע לפני שהם פונים אל שביל הגישה לביתם. אולי זאת העובדה שהוא כבר לא בבחינת “כל בחור וטוב לנשק": הן לפני 35 שנה, בלבנון, לא חש בפחד אלא להפך - קיווה שתהיה איזו היתקלות שתשבור את שגרת השמירות, המארבים והטווסים. שלא לדבר על הידיעה, ספק אם הייתה נכונה, שהמג"ד החליט שמי שייתקל במחבלים ויחסל אותם, יקבל לא רק חופשה־צ'ופר, אלא גם את הרכב של המג"ד (פיג'ו 205 חדשה!), למשך כל אותו שבוע.

ורק זיכרון החופשה שלא הייתה מעולם, מעורר בו משנה מרץ כזה, עד שהוא גומא את המדרגות מעלה כאילו לא חלף זמן כה רב שבו נוספו לו לא רק עונות מעבר, אלא גם כמה קילוגרמים מיותרים. אבל כשהוא נכנס הביתה, כמו קופץ עליו בחזרה משא השנים, משא הבנים, מסע החיים וכל כובד משקלם, והוא הופך עצוב שוב: גם בגלל כולנו, אבל קצת גם בגלל עצמו.