המשמעות של סיבוב השיחות האחרונות בין ישראל, קטאר וארצות הברית היא שצה"ל מנהל את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, בייחוד בתהליכים שלקראת היום שאחרי. שאלת החטופים היא חלק מבניית היסודות של היום שאחרי, כאשר נתניהו מחוץ לתהליכי קבלת ההחלטות. הוא יכול להצהיר כל מה שעולה על דעתו או על דעת סמוטריץ’ ובן גביר. למשל, לפני כחודש התחייב נתניהו: “בעזה לא תשלוט רשות שמשלמת לרוצחים ושהעומד בראשה לא גינה את הטבח גם בחלוף חודש".
אין מצב שאלוף פיקוד הדרום מחליט על דעת עצמו לאפשר לתושבי העוטף לשוב לבתיהם ולהחזיר את אשקלון להתנהלות נורמלית. אפילו הרמטכ"ל, גנץ ואיזנקוט, שמנהלים את קבינט המלחמה, לא ייקחו על עצמם לאשר חזרת אזרחים לבתיהם כשחמאס יורה. אומנם הירי מהרצועה לישראל פחת פלאים, אבל בנוהל שגור במלחמה, כל צד שומר מנת ברזל בהיכון, ומי ייקח על עצמו אחריות להרג יהודים באורח ישיר כל כך?
במהלך המשא ומתן “ירוויח" צה"ל ימי לחימה. כאשר יסתיים המשא ומתן, אם חמאס יעמוד במילתו, ייתכן שתיפסק הלחימה. לא הפסקת אש גמורה, אבל אני מניח שגם הפסקה זמנית תועיל גם לחמאס וגם לצה"ל. וכך נחזור שוב לצבת הנוראית בין ימי לחימה, נפילת חיילים וקידום הכוחות בדרך לראשי הנחש או להמשך שחרור חטופים. ועדיין לא מדברים על החיילים ששחרורם עשוי להיות חלק בהתארגנות לקראת היום שאחרי. ומה אתם יודעים? מכל משרדי הממשלה העוסקים בביטחון דווקא במשרד החוץ הקימו צוות כדי לעסוק ביום שאחרי. נו באמת.
בינתיים הציפייה היא לסבב שחרורים נוסף. סביר להניח שזה יקרה סביב חג המולד. במיומנות פוליטית אימץ ביידן את החטופים אל לבו ואל לב חלק מהציבור האמריקאי. תמונות שחרור פדויי שבי מרחיבות לב במהלך חגיגות כריסמס אמורות לסייע לממשלו המקרטע בסקרים. האם מדובר בציניות גמורה? כן. האמת המרה היא שהחלטות הקבינט הן סיפור קשוח ברמה האנושית. כזה שלוקח את המחליטים לקצה הסיבולת של מי שיושב על הקרניים הפוצעות של הדילמה: חטופים או התקדמות בלחימה שאוטוטו תביא תמונת ניצחון מלחמתית. הלב עם גנץ, הרצי הלוי ואיזנקוט שמחוברים בטבור ובנשמה לכוחות הלוחמים.
התרעות פיקוד העורף