פתאום באמצע ההופעה של דני רובס בכיתי, והבנתי על מה אני בוכה | קיפניס

שלוש שנים מאוחר יותר, כשהייתי בקורס מ"כים, ממש ערב האינתיפאדה (לימים: “הראשונה") יצא “פנים ושמות", שליווה אותי בתקופה שבה הפנים היחידות סביבי היו של חבריי למחלקה. ובאשר לשמות, ובכן, אלה שבו לאחרונה לכותרות: ג'באליה, אל־בוריג', נוסיראת, ח'אן יונס וכך הלאה - עד לשכונת שאבורה שברפיח.

באחת החופשות שלי, עת עשיתי את השבת בקיבוץ הצעיר שאליו יועד גרעין הנח"ל שלי (נקודת יישוב שעברה גלגולים רבים, אף אחד מהם לא מוצלח, וסיימה את דרכה בפארסה הידועה כ"רמת טראמפ"), נסענו מהמשק לראות את ההופעה של רובס באחד מקיבוצי עמק החולה, כפר סאלד או אולי הגושרים (יותר מ־35 שנה, לך תזכור) ונחשפתי לרובס כפרפורמר אינטימי, שתי מילים שהן לכאורה “איפכא מסתברא".

אני מקווה שהיוצר הוותיק יסלח לי אם אומר שהוא לא נועד למלא אצטדיונים, אלא חללים אינטימיים יותר - מנשמתו של היחיד, דרך סלון גדול ועד לאולמות קטנים, מקומות שבהם הקשר עם הקהל הוא קרוב ומוחשי יותר. הקרבה הזאת מאפשרת לרובס לשתף בפכים מהביוגרפיה שלו, לגלוש פה ושם לקטעי סטנד־אפ חמודים - שאולי לא קורעים מרוב צחוק, אבל לפחות מקבעים חיוך בזווית הפה (לא עניין של מה בכך בימים שכאלה) ולארגן משהו שאין להגדירו אלא כשירה בציבור עם כמה מהמוכרים שבשירי הביטלס.

לזכותו של רובס אוסיף שלא זו בלבד שהוא מפליא לפרוט על הגיטרה, אלא שגם עמוק אל תוך העשור השביעי לחייו, הוא שומר על קול צלול, בהחלט לא מובן מאליו אצל זמרים ותיקים. הקהל מסביב, ביישוב די מבוסס בשרון, היה בערך בן גילי, מה שאומר שרובם הכיר את המילים ואף מחא כפיים במקומות הנכונים, השאר (בהערה ש"ביטל־מניאק" כרובס בוודאי יזהה את המקור שלה) פשוט קרקשו בתכשיטים.

רצה הגורל ויום קודם לכן טרחנתי באוזני החיילת החדשה בבית (אז עדיין על תקן “מתגייסת") על אודות מה שבעיניי הוא אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים של הביטלס, שבאותו היום זמזמתי על האופנוע כל הדרך מהעבודה: "In My Life". (הערת אגב: בעת שיצאנו לאירוע היא ערכה ערב גיוס על גבינות ויין לכמה חברות קרובות. הזדמנות לומר סחתין לתשע הבנות שהוכיחו כישרון מבהיל לחסל את היין שלי. אין ספק שגידלתי דור המשך שיודע לבחור את חבריו!).

“זה שיר ענק בפשטותו", קדחתי לה, “שמסביר למעשה שכל הפריזמה שלך על החיים מתחלקת ללפני ואחרי שגילית את טעם האהבה". כך המשכתי לחפור על אודות השיר, שמיטיב לבטא אירוע משמעותי בחיי. ובעוד המילים תלויות באוויר, רובס עומד ושר על כל אותם מקומות ואנשים שלעולם יהיו חלק מחיינו, אבל מאבדים ממשמעותם משעה שפגשת את אהבת חייך. צמרמורת. ודווקא אז, כשנדמה היה ששיא הערב מאחורינו, הוא שר את “מחר הוא יחזור", שעליו העיד כי קיבל משמעות חדשה עת שר אותו באוזני משפחות החטופים, השיר שכתב במקור לאחיו.

זה אולי המקום לעצור ולספר שאי־אז, בתפר שבין שלהי השירות הצבאי לחזרה מהטיול הגדול, התחלתי לכתוב. רוב הגיגיי היו בוסר (אבל אפילו ממרחק השנים אני זוכר בבהירות את הרגע ההוא שבו החלטתי להעלותם על הכתב, בטרמינל האוטובוסים בבריסבין שבאוסטרליה, בעודי ממתין כעשר שעות לנסיעת ההמשך בדרך בין קיינס לסידני), ובכל זאת קיבצתי אותם למה שבפנטזיות שלי היה אמור להפוך יום אחד לספר (מה שאכן קרה, ללמדנו שיש גם חלומות שמתגשמים), שאת שמו הזמני שאלתי משורה מתוך אותו השיר.