את הקריאה הזאת – עכשיו! - שמעתי בכיכר גם במלאת רק שבוע לאסון ולחטיפה, ועדיין - גברים, נשים, צעירות וצעירים, וגם ארבעת בני משפחת ביבס – בשבי. גורלם לא ידוע. "עכשיו" - מילה שנזעקת כבר מאה יום.
האטרקציה החדשה בכיכר היא המנהרה, המדמה מנהרת חמאס שדרכה עברו, ובה אולי מוחזקים חלק מהחטופים. אנשים עומדים בתור ארוך ומתמשך על מנת לעבור דרכה, לחוות את האימה העזתית.
הכביש, דרך שאול המלך, חסום וגדוש באנשים. כולם עומדים בשקט, ספוני מחשבות, אפופי דאגה ותהייה. פה ושם מעגלים סביב סיפורו של חטוף זה או חטופה זו, שמספר מאן דהוא. מבקשים תשובה, נחמה – ואין.
אין ספק, עם ישראל כולו עם החטופים ומשפחותיהם, בין האלפים שנמצאים בכיכר ובין המיליונים שנמצאים בעיסוקיהם. תחושה משותפת שגם עם הרחבת הזעקות והקריאות, ספק אם הם יגעו בלבבות האטומים של החוטפים הברברים. אך מה באשר לקטאר ולמצרים? ומה באשר לממשלת ישראל? האם היא צריכה תמרוץ? האם היא מבינה את גדול הכמיהה בציבור להשבת החטופים? אכן, נדרשים מאמצים חדשים ומתוחכמים להשיבם ממנהרות עזה.
התרעות פיקוד העורף