לפני שאתם מנתקים איתי יחסים על בסיס פער תרבותי בלתי נסבל, אומר להגנתי שגם בתוצרים הטלוויזיוניים הרעים שאני נוטה לצרוך על בסיס יומי כמעט (זה מה שטוב בזבל, תמיד יהיה מספיק לכולם), חייב להיות משהו שיעשה לי את זה. מאחר שאנחנו מכירים כבר לא מעט שנים, לא אכחד: סף הגירוי שלי נמוך עד כדי כך שכוכבת יפה, למשל, יכולה להפנט אותי יותר מדיאלוג ברמה שייקספירית.
אחת ההתמכרויות המוזרות שלי היא לשידורים חוזרים של סדרות ישנות, כמו למשל “נני" (בכיכובה של פראן דרשר), ששודרה לאחרונה בפעם המי־יודע־כמה והילכה עליי קסם מפני שהזכירה שאפשר להיות לא רלוונטי לחלוטין לזמן ולמקום - ועדיין להיות אפקטיבי: פלטתי נחרת צחוק רמה כמעט בכל פרק, אפילו נוכח המשחק המוגזם שכבר חלף מזמן מהעולם.
ההתמכרות החוזרת־הנוכחית שלי היא ל"שוות בקליבלנד": סיפורן של ויקטוריה, מלאני וג'וי, נשים בנות 50 פלוס, שבדרכן מלוס אנג'לס לפריז נוחתות במקרה בקליבלנד ומגלות שנשים בגילן, שבעיר המלאכים נדחקות כבר לשולי הסצינה על ידי צעירות מהן, הן עדיין אטרקציה בקליבלנד, רק מפני שהן נוהגות להתאמן או להתאפר. “מצחיק אתה", גוערת בי הגברת קיפניס: “לא ראית את זה כבר לפני 15 שנה?". “14, אבל אל תפריעי", אני גוער בה. “וחוץ מזה", אני מוסיף, “קרה להן משהו מוזר: הן נהיו בגילי!".
והנה הגענו לפואנטה הכואבת: כשצפיתי לראשונה בסדרה הזאת (מעבר לחובה לצפות בה בגלל בטי ווייט, שהלכה לעולמה בינתיים והיא בת 95 שנים, נמרצת כמעט עד יומה האחרון, בתפקיד אלקה, הקשישה ששלוש הנשים החדשות בעיר נאלצות לחלוק איתה קורת גג אחת), הייתי כבן 40. בגיל זה היה נראה לי מוזר שנשים בנות 55־60 מדברות בגלוי על התשוקות שלהן - ממלאני הרומנטית והנוטה להתאהב ועד לג'וי, שמכורה לריגושים מהירים הרבה יותר, אם אתם יורדים לסוף דעתי.
היום אני צופה בה שוב כשאני בן 54, כלומר כמעט “בגילן", מה שמעלה את החשש שבעוד פרק או שניים אעלה על מטוס לקליבלנד כדי לבדוק אם חוקי המשיכה שחלים בה על נשים באמצע העשור השישי לחייהן, תקפים גם לגבי גברים בני אותו הגיל. רוצה לומר: צפייה בשידורים חוזרים של סדרות שמזוהות עם תקופות ספציפיות בחיי מספקת לי פרספקטיבה חשובה לא רק לגבי איכותן העל־זמנית, אלא בעיקר לגבי המסע הפרטי שלי.
התרעות פיקוד העורף