1
זה היה נורא. ביום שני בלילה נערכה תחרות ארצית שהפכה לבינלאומית: מי יודע יותר פרטים על האירוע הקשה שהתרחש במלחמה, במרחק כמה מאות מטרים מגדר הרצועה. בוואטסאפ, בטוויטר, באינסטגרם, בפייסבוק, ובכל רשת חברתית שקיימת התחרו אלפי ישראלים בשאלה מי יודע מה וכמה ואיך והיכן אירע האירוע הנורא המדובר. מה התפוצץ, איך התפוצץ, על מי התפוצץ. כמה נהרגו, כמה נפצעו, כמה נעדרים, כמה חטופים. חרושת השמועות, התעשייה הכי משגשגת בימי מלחמה, שברה את כל השיאים.
ביום שני בלילה ובבוקר שלישי, אחרי מאמצים והרבה כאב ודמעות, קיבלו 21 משפחות ועוד שלוש משפחות מאירוע אחר את הבשורה המרה, שהם הצטרפו למשפחת השכול לאחר שיקיריהן נהרגו בעת פעילות מבצעית במלחמה שקיבלה את השם “חרבות ברזל". עבורם הפכה המלחמה מחרבות ברזל למלחמת “ארונות קבורה".
אף על פי שנשבעתי לעצמי שאני מפסיק להיות רכון לרדיו וצופה אדוק במהדורות החדשות בטלוויזיה, אני מפר לפחות עשר פעמים ביום את השבועה. האזנה וצפייה בחדשות הן התמכרות שאין בצדה שום תועלת. התמכרות מזיקה מבחינה פיזית ומבחינה נפשית.
אני שומע את האמהות השכולות, הנשים שהתאלמנו, הילדים המתגעגעים, כל אחד מספר על יקירו, פורץ בבכי. אלו שמצליחים להתאפק קולם הרועד, המרוסק, שובר את הלב.
אני מביט על המסך. אביבה סילברמן מספרת על בנה אוריאל שנפל. ראיינתי אותה כמה פעמים, עזרתי לה ולמפעל חייה - “אביב לניצולי השואה". לקח לי זמן לקשר בין אביבה האם השכולה לגברת סילברמן מעמותת “אביב". האישה הזו עזרה לעשרות אלפי ניצולי שואה לשפר את מצבם, שהיה בשפל המדרגה. וגם עכשיו, אחרי נפילת בנה האהוב והמכה שספגה, היא מנסה בדבריה בטלוויזיה לעודד, לחבר, לאחד. מאיפה יש לה הכוחות הנפשיים לזה, והיא לא היחידה מבני משפחות השכול שמנסים להעביר את צוואת יקיריהם לאחות את הקרעים בחברה הישראלית.
2
בני משפחות החטופים נמצאים בקרבות פנים אל פנים עם קובעי המדיניות. הם הפסיקו לעצור את הזעם בתוכם, והם מוציאים אותו על מי שאחראים לכך שהקונספציה כשלה ועכשיו הם אינם פועלים נחרצות ובכל מחיר להשיב את החטופים הביתה ויהיה המחיר אשר יהיה.
הם מגיעים לחדרי ועדות הכנסת, הם נמצאים מול ביתו - סליחה, מול הבתים - של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הם מפגינים מול בתיהם של שרי הממשלה, הם ממלאים את כיכר החטופים בתל אביב, הם סוחפים אחריהם אלפי אזרחים טובים ואכפתיים שמזדהים עם סבלם.
שלושה וחצי חודשים חלפו מאז 7 באוקטובר, היום שייזכר בהיסטוריה של מדינת ישראל כ"שבת השחורה", ומצב יקיריהם העוברים עינויים ואונס, שסובלים מרעב וממחלות נמצא במשא ומתן שאותו מנהלים פוליטיקאים שמפחדים לקבל החלטה אמיצה ולשלם מחיר כבד עבור שחרור החטופים.
ביום שלישי בבוקר הסתברו ממדי האסון: דובר צה"ל הודיע בקולו המונוטוני ש"הותר לפרסום". “הותר לפרסום" הפך להיות ביטוי של אימה עבור בני המשפחה של כל לוחם בצה"ל.
אחד הסיוטים הגרועים ביותר של משפחות הלוחמים הוא הדפיקה בדלת, הצצה בעינית, והמראה של שלושה חיילים עומדים בדומייה וממתינים שהדלת תיפתח והם ימלאו את שליחותם הקשה מנשוא, לבשר למשפחה שבנה או בתה נפלו במערכה.
ידידתי ד', שבנה משרת ביחידה קרבית ברצועה, אמרה לי שמעבר לעובדה שאינה ישנה בלילות היא מוצאת את עצמה רצה לדלת ומציצה בעינית בכל פעם שנדמה לה שהיא שומעת צעדים, לראות אם הם הגיעו. “השתגעתי", היא אומרת לי, “כבר רצתי איזה אלף פעמים להציץ בעינית ועוד אלף פעמים למרפסת, לראות אם רכב צבאי לא עצר בחזית הבית. כשהסיוט ייגמר, אני חייבת טיפול פסיכולוגי". בלי שהיא תספר לי אני יודע שהיא משתכרת כל לילה עד כלות בגלל הדאגה.
3
המחשבות על החטופה עדן ירושלמי אינן נותנות לי מנוח. בשיחה השבועית עם אחותה שני היא שוב מסרה לי שהמצב סטטי. אין פיסת מידע כלשהי, אין אות חיים מאז הרגע שבו צעקה בטלפון שתופסים אותה.
אחרי שעשיתי עם עצמי קצת חושבים, החלטתי להציע ליחיא סנוואר עסקה. בקרן הפנסיונית שלי ישנם כמיליון שקלים שחסכתי בעשרות שנות עבודה. אני מוכן, בתיאום עם הצלב האדום, להעביר מזוודה ובה מיליון שקלים שתינתן לו במידה שיעביר לאנשי הצלב האדום את החטופה עדן ירושלמי והם יעבירו אותה לישראל. מיליון שקלים תמורת חטופה.
עסקה כזו תוכל אולי לעזור לרוצח המתועב לשפר את תדמיתו החלאתית. אם זה נשמע לכם דמיוני, אתם טועים. אני מתכוון לכל מילה שכתבתי בהצעה הזו. אפשר לבצע אותה (מבחינתי) בתוך 24 שעות, כאקט לקידום המשא ומתן להחזרת כל השבויים והחטופים.
התרעות פיקוד העורף