לאן לוקחת אותנו המנהיגות? מי ישלוט בכשני מיליון פלסטינים בעזה? | בניהו

1. "מלחמה היא המבחן העליון של העם, ועם שאינו יודע לעמוד במבחן זה – סופו כליה. מלחמה זה לא רק מבחן של כוח, אלא גם מבחן של רצון. הועמדנו עכשיו במבחן העליון של רצוננו הלאומי. אם לא נירתע מסבל, מקורבנות וממאמץ עליון – נגיע למחוז חפצנו ההיסטורי".

הדברים הללו נכתבו על ידי דוד בן־גוריון בתאריך י"א בשבט תש"ח, והם לקוחים מספרו "בהילחם ישראל". מצאתי אותם כחשובים ורלוונטיים להביא בפניכם בסיכומו של שבוע קשה ורב־נפגעים, כשהאומה כולה עטופה באבל ובתוגה - אך מנגד, נחושה והחלטית להילחם את המלחמה הצודקת והמוצדקת ביותר שנכפתה עליה.

גולדפוס ולוחמיו מנהלים לראשונה בהיסטוריה הצבאית תמרון סימולטני מעל לקרקע ומתחתיו במקביל. והקרב קשה, עקוב מדם ועם הישגים טקטיים רבים, שאמורים להפוך להישג אסטרטגי בדרך למימוש המשימה.

האתגר העיקרי הוא מערך תת־הקרקע - מאות קילומטרים (כן, לא טעיתי) של מנהרות בח'אן יונס, רחבות, מבוטנות, בחלקן עם מים וחשמל. בכל בית בעיר הכירו את המערך הזה, היות שבכל מסגד, בית חולים, בית ספר, גן ילדים ומרפאה ישנו פיר המיועד לכניסה למנהרה וליציאה ממנה.

זה ייקח זמן. אחרי ח'אן יונס תבוא רפיח,והאוגדה של גולדפוס מתוכננת להישאר בעזה לפחות שנה, אם לא תיקרא צפונה. האתגר סבוך: גם לאתר ולהרוג מחבלים ותשתיות טרור, גם להיזהר מפגיעה באזרחים תמימים, וגם לאסוף מודיעין ולחתור למגע עם חטופים ולהימנע מלפגוע בהם בשוגג.

רק לפני זמן קצר נתקל כוח של סיירת גבעתי בעוד ניסיון ל"פיגוע משיכה" בשכונת בני סוהילה. הלוחמים קרבו למבנה שממנו בצבצו בובות בדמות חטופים שקראו קריאות בעברית צחה "הצילו", "חטופים". הכוח עצר את האש, אך למרבה המזל דילג מעט לאחור לפני שהמבנה הממולכד קרס כולו. אירועים כאלו יש לא מעט.

אוגדה 98 נשענת על כוחות מילואים, שהם הסיפור העיקרי של המלחמה הזאת. הם מתגלים שוב ושוב בפועלם ובנופלם בגבורה, בצניעות, במסירות ובמסר: אנחנו פה ביחד, "ביביסטים" ו"קפלניסטים" מן העיר והכפר, מהקיבוץ ומההתנחלויות, לוחמים למען העם הזה, ולא נתעייף עד לתום המשימה.

בעוד הורים כותבים צוואה על רכוש וממון, כותבים הילדים על צדקת הדרך, על האמונה, על החיים, על ההקרבה ועל הציווי "ביודעין הלכנו אל שדה הקרב, נפלנו עבור דבר חשוב, בחרנו בחיים, תהיו חזקים ומאוחדים". זה מצמרר.

כשהייתי דובר צה"ל בתקופת עופרת יצוקה, לא הכרנו את המנהג הזה. הוא פשט בצה"ל מאז צוק איתן. נדמה לי שהציבור האמוני של הציונות הדתית הוביל את העניין הזה, אך מתברר שהוא רחב יותר, ושחלק מהרעיות אף הפצירו בלוחמים לכתוב מכתב כזה ל"אם וכאשר", וזה עניין מצמרר כשלעצמו.

החשש הגדול בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון כעת הוא שממשלת ישראל המורכבת, עם הניהול הפוליטי המעוות, עלולה למוטט את הישגי צה"ל עוד לפני מיטוט חמאס. הצבא מתקשה לקבל תשובות לשאלות שאת חלקן הצגתי כאן. המושג "היום שאחרי" הפך למילה גסה ולעניין פוליטי – והוא לא.

אם לצד הקטר הצבאי לא נע קטר מדיני שממנף את ההישגים הצבאיים לכיוון של שלטון אחר בעזה, של פירוז בערבות בינלאומית, של שיקום הרצועה ושל משטר ביטחוני אחר – ההישגים הצבאיים יתנפצו. הריגת מחבלים והריסת תשתיות הן אמצעים להשגת המטרה. המטרה צריכה להיות פוליטית ומדינית, אבל כל עוד תלוי נתניהו בבצלאל סמוטריץ' ובאיתמר בן גביר, הוא ידבר על ניצחון וייקח אותנו אל הלא נודע.

אופקים היא עיר של גיבורות (רחל בטח תשיא משואה ביום העצמאות) וגיבורים אשר נאבקו ולחמו כמעט בחוסר אמצעים מול מחבלי הנוח'בה ומנעו מהם לבצע טבח רבתי ולהגיע אל המטוסים בבסיס חצרים הסמוך.

ראש העיר יצחק דנינו עושה לי סיור בממלכתו. כמות המנופים מלמדת על ביקושי שיא: כבישים מהירים, מסילת רכבת, חינוך איכותי, מקומות תעסוקה, מדבר פורח, קדמה וטכנולוגיה. העיר הופכת למרכז של ביוטק ואגרוטק עם תעשיות, קריות מחקר, חממות סטארט־אפ וחינוך תיכוני שמכוון לתחום הזה.

אופקים עברה טראומה קשה, עשרות נרצחו ונפלו בקרב, אבל עתידה לפניה. המטרה של ראש העיר כעת היא להמשיך להוביל בחינוך ולא לפגר אחר המועצות האזוריות שיקבלו בוסטר ממשלתי. שדרות, אופקים, נתיבות ואשקלון הן ערים מדהימות עם תושבים ונוער מדהימים, שעוד יצמחו ויפרחו ויקטפו הישגים רבים. הן כבר מרכז המדינה ולא דרומה.

6. סיור קצר בין אופקים לנתיבות בואכה עוטף עזה, מגלה שגם 111 ימים אחרי, המתנדבים לא התעייפו. ההפך, כל עוד החיילים שם בדרום, הם לא יעזבו אותם.

בצומת גילת פועל מתחם "צוות לעניין", שמשרת אלפי חיילים ביום. הקימו אותו, כך נמסר לי, צחי כפרי ואסף גוזלן, ואליהם הצטרפו נוספים. זהו מתחם גדול שכרטיס הביקור שלו הוא יותר מ־10,000 המבורגרים ביום, אבל יש גם קפה ועוגות ומיץ גזר סחוט ותחתונים וגרביים ומזרנים ושירותים וספרייה, והרבה אהבה והערכה של המתנדבות והמתנדבים לחיילים.

בצומת שובה, כמה קילומטרים מערבה, הקים אלירן טרבלסי עם חברים מאהל אירוח נוסף, שנותן כל מה שהחייל רוצה. באותו היום ציינו שם את "מבצע דוגו" ואכלו פלאפל, אבל הביקושים חוץ מלאוכל הם לגרביים, תחתונים ומטענים. טרבלסי, בחור צעיר ויזם בנשמתו, מנצח על העשייה ונותן את הנשמה לחיילים.

בקפה־קונדיטוריה "ניחוחות חיים" אצל חיים דמרי בנתיבות, פגשנו את ערן רולס, הבעלים של מרכז הבנייה הישראלי, ביחד עם אילנית מלכיאור, לשעבר הממונה על התיירות ברשות לפיתוח ירושלים. הם כאן מתחילת המלחמה. במטבח סמוך, שהעמידה לרשותם ישיבה מקומית, הם מטגנים 1,500 שניצלים ביום, אורזים יפה ומשנעים אל החיילים והיחידות על פי הזמנות מראש.

את כל המצרכים הם רוכשים מכספי תורמים רק בנתיבות, והקונדיטוריה של חיים (שיש בה עוגות מעולות, תגידו שבניהו שלח אתכם) גם עוזרת בהתארגנות ובטיגונים וגם משמשת חפ"ק קטן. זוהי המדינה שלנו, ואלו אנשיה, וזוהי רק דוגמה קטנה בחלק אחד של הארץ.

מלאה הארץ אנשים טובים, דורשי טוב, מאירי פנים, שאוהבים את המדינה ואת החיילים וזה את זה, ואני אומר לכם בביטחון שיש כאן עם מי לבנות ועם מי להיבנות. עוד נכונו לנו עלילות גדולות.

תהיו טובים. שבת שלום.