שואת העוטף שהתחוללה ב־7 באוקטובר הציפה שורה של החלטות ותפיסות הזויות במערכת הביטחון בכלל ובצה”ל בפרט. אחת ההחלטות הייתה ליטול מכיתות הכוננות של קווי התפר, יישובי הספר בקווי העימות וביו”ש את הנשקים ולצמצם את כוח אדם והציוד שברשותן. את התוצאות ראינו בעוטף. רבש”צים וחברי הכיתות לחמו בידיים קשורות מול מחבלים מצוידים באמל”ח קטלני מכף רגל ועד ראש. רבים נפלו או נפגעו, ובתושבים שעליהם הגנו בוצע טבח מחריד.
תפקידה של כיתת כוננות הוא לתת מענה ראשוני לאירוע פח”ע עד להגעת הצבא או כוח מוסמך רלוונטי אחר. גודלה וציודה של הכיתה נגזרים מאיום ייחוס המושתת על תסריט שעשוי להתממש ונמדד על פי המרחק של היישוב מהאיום המשוער, הנזק המוערך שייגרם וכן רמת הסבירות שיתממש. כך נקבע בזמנו מה יהיו היקף הכיתה, סוגי הנשקים והציוד שבהם יזוודו, הנגישות לאמל”ח ואופן הפעלת הכוח.
המטכ”ל ניצב מול שני היבטים שהתנקזו לבעיה אחת - כיתות הכוננות שהכבידו על המסגרות המרחביות של הצבא ושיטפון גניבות האמל”ח שלא פסק למרות הצעדים שננקטו. הפתרון שנמצא היה איסור על הרבש”צים וחברי כיתות הכוננות להחזיק נשקים בביתם, הנשקים שנותרו ננעלו בחדרי כספות מרוחקות יחסית וברגע האמת צריך יהיה לאתר את יוסף עם המפתח.
שואת עוטף עזה המחישה את הטעות הקולוסלית של הצבא, שלאחר שהתאושש החל תהליך הפוך ומזורז להחזרה לכשירות של כיתות הכוננות שכלל החזרת הנשקים הארוכים לידי הרבש”צים וחברי כיתות הכוננות, הגדלת הסד”כ והיקף האימונים והצמדת הנשקים לכוננים. במקביל ובהנחיית המשרד לביטחון לאומי החלה המשטרה להקים ולאמן כיתות ומחלקות כוננות בערים וביישובים שבתחום אחריותה ולציידן בנשקים ובציוד רלוונטי אחר.
התרעות פיקוד העורף