אתם יודעים, בדיוק כפי שקורה בכל מדינה או ארגון מתוקן המייחל להשתפר. אז המסקנות הוסקו, ההמלצות ניתנו, ולא הרבה השתנה. מה הצליח להפתיע אותי? שמישהו הופתע מכך שהכל המשיך כרגיל. שלא רעדו אמות הסיפים. סירייסלי?
בואו נלך למסע קצר אל ההווה לפני שחוזרים לאסון האזרחי הגדול ביותר במדינה, ול־45 משפחות הנספים שציפו שמישהו לפחות ילמד מהתקרית האיומה שהובילה לאובדן יקיריהן. ההווה עגום לא פחות, אם כי באופן קצת אחר: מה שקורה מהאסון נטו הגדול במדינה, שאנחנו מכירים בתור ה־7 באוקטובר. כולנו יודעים מי הבהירו שהם אחראים ומי לאו. מי הקפידו לטעון שהמקור לאותו בוקר מחריד הוא מדיניות של שנים מול חמאס, ולייחס לאותה מדיניות אשמה מלאה.
בקיצור, הוגש חשבון. זה ממש לא אומר שמישהו ישלם אותו או יפרע את החוב ההולך וגדל לציבור. היחידים שייאלצו להישאר עם הדף הזה הם אנחנו. בדיוק כמו חבר שאמר שהוא חייב לזוז, והשאיר אותנו לבד במסעדה בתל אביב עם שתי עיקריות, מנה ראשונה, שתי בירות וקינוח. פלוס 15 אחוזים טיפ, כי ככה זה בתל אביב. שמענו את ה"אני אעביר לך בביט" בעודו פוסע החוצה, אבל כולנו יודעים שזה לא הולך לקרות.
החלק העצוב הוא שכל משפחות ההרוגים במירון ששמעתי השבוע אמרו שלא התייחסו אליהם בצמרת. לא פנו. לא סייעו להם להבין כיצד קרוביהם סיימו את חייהם בגלל רשלנות. שנציגי הציבור לא הושיטו יד. ועברו שלוש שנים מאז. מי יושיט את היד הזו למשפחות נרצחי מסיבת הטבע ברעים? למשפחות הלוחמים הרבים כל כך שנפלו למען האדמה שלנו? למשפחות החטופים שנלקחו מבתיהם בעודם נהנים משבת שמשית?
על פי החודשים האחרונים אפשר לומר בפה מלא: אין מספיק ידיים להושיט, אין מספיק רצון או תקציב לזה כי לא כל הכסף במקום הנכון, ואין רגע אחד של כנות מול אלה שחייהם הפכו לענן שחור ועמוס בגשם. אז לא, לא הופתעתי שהמלצות ועדת החקירה השמיעו קול ענות חלושה במערכת הפוליטית, וגם לא ממש הופתעתי שבסביבת הליכוד כינו את ההמלצות "התרסה פוליטית". זוכרים את החשבון מלפני שתי פסקאות? הוא ילך ויגדל. על חשבוננו.
התרעות פיקוד העורף