מתחילת השבוע אינני ישן היטב בלילה. הרב הראשי לישראל יצחק יוסף לא הותיר אותנו בספק לגבי כוונותיו. הרב, איש ציבור המקבל את משכורתו מהמדינה שנגדה הוא יוצא - ושאליו הצטרף הרב מאיר צבי ברגמן, זקן חברי מועצת גדולי התורה - הבהיר כי אם יחייבו את החרדים להתגייס לצה"ל, יקומו כולם כאיש אחד ויהגרו לחו"ל.
מאז פורסמו הדברים הללו איני יכול לעצום עין. מה יהיה, לאן ילכו כל הכספים הקואליציוניים? לאיזו מדינה יהגרו ומאילו תקציבים הם יחיו בגולה? מי יבנה להם בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש? מי יתקצב את הרבנים, את הרבניות, את ילדיהם? מי יתמוך כלכלית באברכים שמתכוונים אך ורק לשבת וללמוד תורה? ואם, רחמנא ליצלן, יהיה על חלקם לעבוד לפרנסתם, מה יהיה אז?
אני מוטרד ומודאג. הם בני עמי והפרידה מהם תהיה קשה, אבל ישנה גם חצי הכוס המלאה: פעם בכמה שנים תחגוג אל־על כאשר כולם כאיש אחד ישובו למספר ימים כדי להצביע בבחירות לנציגיהם בכנסת. אני תוהה. האם הצהרתו של הראשון לציון היא איום או הבטחה? כך או כך, מאז השמיע את דבריו בראש חוצות שמעתי על יותר ויותר חילונים שהתנדבו לעזור ברכישת כרטיסי הטיסה.
אני תמה: אותם יהודים שישבו בכפרים במזרח אירופה או בצפון אפריקה או בכל מקום אחר שאליו גלו, האם רק למדו תורה כל היום וכל הלילה? האם לא עבדו ולא פרנסו את עצמם ואת משפחותיהם? אצל כמה וכמה אישים בתנ"ך נמצא השילוב של תורה ולחימה, ואין סתירה בין שני הפנים הללו. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי מעל 68% מהציבור היהודי בישראל תומך בשינוי הפטור מגיוס לחרדים.
אני מכבד ומוקיר את לומדי התורה, אבל כשם שאזרח חילוני עוצר את חייו ומפסיק את לימודיו בין בית הספר התיכון לבין האוניברסיטה לשלוש שנים, יכול גם בחור חרדי לעשות הפסקה וללכת לשרת בצה"ל. ואם לא שירות צבאי, אזי לפחות שירות לאומי.
ובא לציון גואל - ולא גועל.
התרעות פיקוד העורף