תות חמוץ | מרסל מוסרי

הם התווכחו יותר מ־40 דקות. הוא יודע את זה כי כשהיא זרקה לאוויר “נשבר לי מהבית הזה", "המהדורה המרכזית" בדיוק התחילה. ביד הייתה לו קערה עם תותים שמעליהם פיזר קצת סוכר. הוא לא אוהב שזה חמוץ מדי.

הוא שתק וצפה בה הולכת אל חדר הילדים, ומניחה בחשיכה את הילקוטים שלהם. מהזווית שבה עמד ראה שאחד מהם, הבוגר יותר, עדיין ער וצופה בסרטונים בטאבלט שלו. היא חזרה. “נו, הם ערים, תני לי להגיד להם מילה", כמעט התחנן לדבר עם ילדיו, הכל רק כדי שלא ייהרס לו הערב בגלל שני ילקוטים וכמה כלים בכיור.

“עזוב את זה", אמרה, “אם זה היה מספיק חשוב לך, כבר היית מדבר איתם".

הוא החליט שלא להמשיך את זה והתיישב בסלון. המהדורה נפתחה עם ביידן, הוא שוב כועס על ישראל - מפחיד. אבל עדיין עומד לצדה - אנחת רווחה. היא אחזה במטאטא והתחילה לנקות, תנועותיה עצבניות ומהירות. “עזבי את זה, הבית לא מלוכלך".

היא לא ענתה לו, עמדה מול הטלוויזיה והמשיכה. הוא הניח את התותים על השולחן בחשש, שלא יצטייר כאילו שהוא אוכל תותים והיא אוכלת בוסר. וגם על זה היה לה מה להגיד: “תפנה את זה אחריך, כן? וקניתי את זה לילדים, לא צריך לטרוף את כל מה שיש במקרר".

משהו בלב שלו נצבט, לרגע שנמשך יותר מדי שניות הרגיש כמו ילד שעלב בו מישהו מבוגר וחזק ממנו. 90% ממשכורתו הולכים מיד הביתה, הוא משתדל שלא יחסר כלום, ואם קצת דוחק או יש הוצאה פתאומית, מדבר עם הבוס שלו וזה נותן לו הלוואה מהקופה הקטנה בתמורה לעוד שעה או שעתיים עבודה בכל משמרת, אף אחד לא יודע והם מסתדרים מצוין ביניהם. את ה־10% הנותרים מחלק בין מעשר קטן שהוא נותן בכל חודש לפושט יד אחר לבין אוכל מוכן שקונה ממקום אשכנזי טוב בבני ברק ומביא לאביו בכל שישי בצהריים. אבל מהילדים, ממנה, מהבית, לא מחסיר כלום. עכשיו היא מבקשת ממנו להרים את הרגליים, ושוב הוא מרגיש כמו ילד מובל ועלוב. הוא מרים את הרגליים כשתות בפיו, הסוכר לא עוזר, טעמו חמוץ ומר.

“כל החברות שלי מבלות, נחות, רגל על רגל, ורק אני עובדת אצלכם".

“שלא תרימי עליי יד, הבנת?", נעמד בבת אחת, עיניה בעיניו, אין כל זכר לאישה שאהב פעם, זו שאפילו כשהיו בחברת אנשים, ניסה לדלות מעיניה אם טוב לה, רע, אם היא חוששת, עצובה או רוצה להישאר. פעם תקשרו דרך העיניים, עוד לפני שביקשה - כבר נתן. וגם ההפך, אהבה, כשהיא עובדת וחדשה מהקופסה, אין בה שום פגם. אבל השנים עברו, העיניים כבו והאחריות פגה.

הוא עוזב אותה מאחוריו, הולך כמה צעדים, היא לא מדברת, הוא נעמד לרגע, צועד אחורה ולוקח את קערת התותים, היא עדיין מנהלת אותו, גם בזעמו.

כמה שעות לפני כן, בדרך הביתה, שמע פודקאסט של מישהי שמספרת סיפורי אהבה, חבר שלו המליץ לו על זה. “היא מחרמנת, אחי", אמר. פעם אחת שמע ונכבש, אין שם שום קשר לחרמנות, היא מדברת על אהבה ותשוקה ומציירת מחוזות אחרים, שנראים כל כך רחוקים ממנו.

הסיפור השבועי שלה הטעין אותו. כשהחנה את הרכב, פתח את אפליקציית הזמנת השולחנות והזמין מקום במסעדה ליום חמישי הקרוב. הוא שאל את הבייביסיטר אם תוכל לבוא - היא עדיין לא ענתה, אבל גם אם לא, ידע שיהיה בסדר. אבל כשנכנס הביתה, כבה האור עליו והפודקאסט דמם. מבט אחד שלה אליו, מבט שונא, מאשים ולא מבשר טובות, גדע לו את כל התוכניות, כך שגם לא סיפר לה עליהן.

היא לוקחת בהתרסה את קערת התותים ומתיישבת מול הטלוויזיה, הוא מביט בה ויודע שיצטרך לבקש שוב מהבוס, הפעם מהקופה הגדולה, הוא צריך בית וכסף ומיטות חדשות לילדים.

זו שבבית לא מפסיקה להתקשר, 20 שיחות, אחר כך 30, הוא כבר רגיל לזה, אבל הפעם לא עונה.

במקום זה הוא מסמס לבייביסיטר: “ביום חמישי בשמונה, תודה רבה".

מחר היא תירגע, הוא יסלח כרגיל, ביום חמישי יתלבשו יפה וילכו למסעדה. ואחרי הדג שהיא תזמין והסטייק שהוא יאכל, רגע לפני שיזמינו קינוח, יספר לה שהפעם הוא התכוון באמת, הוא הולך, ויתחנן בפניה להיות חברה טובה שלו, לפחות בשביל הילדים. היא אף פעם לא תרצה להיות חברה טובה שלו, זה בטח ייגמר בזעם ובצעקות, ובכל זאת, הפעם לא יוותר על קינוח, מגיע לו קינוח, והלוואי שיש להם משהו עם תותים.