איך אפשר יהיה להביט בעיניהם המבוהלות של הסובלים מפוסט־טראומה, כשברחובות ישתוללו בני נוער וישתמשו בנפצים ובזיקוקים על כל הסוגים שלהם ויעצימו את הפגיעה הנפשית שלהם?
איך אפשר לחשוב בימים הנוראים האלו, אחרי אסון 7 באוקטובר, על חגיגה ועל שמחה כשבמנהרות חשוכות ובחדרים אפלים יושבים חטופים ישראלים ללא מזון, תרופות, מי שתייה, מקלחות ושירותים נורמליים, חטופים מגיל שנה עד 85 מעונים, כאובים, מדוכאים?
שיתף אותי מישהו מבני משפחות החטופים בדבר נורא שעלה בדעתו כצעד של ייאוש, אחרי ששמע את עמדותיו של השר בצלאל סמוטריץ' בעניין החטופים. זאת כדי שהשר ירגיש מה מרגישות משפחות החטופים ויבין שצריך לעשות הכל, גם אם המחיר יהיה כבד, כדי להחזיר את החטופים חזרה הביתה לבני משפחותיהם.
אחרי שאמר את מה שאמר פרץ בבכי. ״זהבי״, התייפח, ״אני לא אעשה את מה שדמיינתי שאני עושה, אבל זה לא מניח לי. הפוליטיקאים לא מבינים מה עובר עלינו, הם לא מבינים שיש דברים שהם מעל לפוליטיקה וענייני כבוד. אנחנו נמקים מצער ודאגה״.
3. מצאתי בדף הפייסבוק של צעירה כבת 20 וקצת, מאי בראלי שמה, שיר מדהים של יהונתן גפן שלא הכרתי. מאי כותבת שירה ומפרסמת בעמוד הפייסבוק שלה שירים וצילומים של אומנים שהיא אוהבת ועם חלקם גם הספיקה להיפגש. השיר המרגש, שנכתב לפני עשרות שנים, נותן לקורא בוקס בפרצוף. הנה הוא לפניכם:
והנופלים, כדרכם, אינם, אינם.
התרעות פיקוד העורף