לפני 70 שנה בדיוק הסתובב בארץ סיפור על הזמנה שנשלחה אל צ'רלי צ'פלין לבקר בישראל לרגל יום העצמאות ולשעשע את עמנו ביום חגו. צ'פלין החזיר תשובה אדיבה ומנומסת, שאפשר היה לסכם במילה אחת: “לא".
טורי מתפרסם ביום שבו מתקיימות חגיגות פורים, ולכן נדמה שהוא יהיה בעל תוחלת חיים קצרה במיוחד. המחשבה הטבעית אומרת: יחלוף פורים, יעבור זמנו של נושא הטור. ובכל זאת, אבקש להתעכב על אותה תופעה שהצביע עליה בר־יוסף: אי־ההתאמה שמאפיינת חלק מחגיגות פורים שמצוינות ברגעים אלו ממש.
מכל כיוון מתפרסמות ידיעות על החגיגות שחוזרות לרחובות, וכרגיל, ירושלים מובילה אחרי 42 שנה שבהן לא התקיימה בה עדלאידע. גם אם מדובר בתהלוכה שהנושא שלה הוא “ברוח התקופה", לקרוא לה “עדלאידע" זה בבחינת נעיצת מסרגה בעין של כולנו. הבירה ומקומות נוספים מזמינים את ההמונים לרחובות, אף שהכל ידוע וגלוי: התרעות מפני התאספויות מחשש לפיגועים, המלחמה שנמשכת ברגעים אלה, ההלוויות של הבנות והבנים שנפלו, הנרצחות והנרצחים, החטופות והחטופים שנמקים במנהרות בעזה והשבר הכלכלי הגדול. ובכלל אני משוכנעת שלמשטרה יש משימות חשובות ובהולות יותר לטפל בהן. “דווקא בגלל כל זה", הם אומרים, “רק שלא יחשבו שאנחנו חלשים. חובה לחגוג".
אם זו הייתה סצינה בסרט, כך הייתי כותבת אותה: שיכור גמור יושב במסבאה אחרי שירד מנכסיו. הוא זורק את המעט שנותר לו על עוד משקה ועוד משקה, משחרר גרעפסים קולניים בחיוך רחב ובעיניים מזוגגות ובטוח שהוא מצליח לסובב את העולם בזמן שמשפחתו קורסת. הוא יודע שיש סיכוי לא רע שתכף יגיעו הגויים הבריונים וישברו לו את העצמות ואת האף הבולבוסי האדמדם מאלכוהול, אבל הוא בשלו. צוחק ואומר: “מוכרחים לחגוג".
“עדלאידע", זה השם העברי שקבעו לקרנבל פרנסי העיר תל אביב בראשית שנות ה־30 (בדרך פסלו הצעות חמודות לטעמי כמו “חינגא־פור", “פורימיאדה" על משקל אולימפיאדה). השם הזוכה התבסס על הכתוב בתלמוד, שאומר שחייב אדם להשתכר בפורים עד לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. אלא שבמלחמה, חובה להבחין בכל רגע נתון בין ברוכים לארורים.
מיכאל ברשינסקי מחיפה כתב: “לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מציע השנה באופן חד־פעמי לבטל בצורה מוחלטת את הזיקוקים בכל הארץ כאות זיכרון לטבח בעזה, והייתי מוסיף גם את ביטולו החד־פעמי של טקס המשואות". זוהר מחדרה כתבה: “השנה, חושבתני, אולי מתאים יותר עצרות או מפגשים של שירים - אולי כאלה שחיברו נופלים, חטופים; או כאלה שהם אהבו, מעגלי שיח, אך להמשיך מכאן תוך חיזוק היחד למרות השוני", וכך הלאה. המשותף לכולם הוא תחושת ההזדהות עם מי שחוו את האסון והתאמה לימים שפקדו אותנו.
אני חוזרת לדברים שכתב יהושע בר־יוסף. נדמה לי שהוא סיכם יפה את עניין ההתאמות הכה מתבקשות: “הרומאים בשעתם נהגו לשעשע את ההמונים ביום חג לאומי באטרקציות מלבבות של מלחמת גלדיאטורים ומחזות נרגשים של שבויים ועבדים נטרפים בשיני אריות ונמרים מורעבים. זה הותאם לרוח התקופה ולטעמו של עם כובש עולם, כשם שמלחמת השוורים בספרד הייתה שעשוע לאומי מתאים ליום חגם. הגיעה השעה שמתכנני הווי החגים הציבוריים שלנו יסלקו ידיהם מכל מיני אימפרוביזציות בחיפושיהם אחר אטרקציות המוניות".
יש דרכים רבות לציין ימים טובים באופן שיזכיר לכולנו את העובדה שהעם שלנו מצוין ברובו. פרס ישראל למשל, מאחד את הטוב והיפה: מחקלאות, דרך שדות המחקר ועד לענייני חברה. בלי תהלוכות או אטרקציות המוניות שעולות מיליוני שקלים שבקלות יכולים לסייע למשפחות שעדיין לא שבו לבתיהן בצו המדינה, למשפחות של המילואימניקים שחודשים רבים נמצאים בשטח, למשפחות שנגזר עליהן עוני ואיבדו את מטה לחמן, לעסקים קטנים ובינוניים שקרסו. בלי זיקוקים, כן עם הידיעה שיש מי שמוסרים את נפשם למען המשך קיומנו כאן והם במחשבותינו. זו הזדמנות מצוינת לחזור להיות עם.
התרעות פיקוד העורף