1. נזק קולוסאלי לנכס אסטרטגי
זה היה חסר תקדים: מנהיג זר מגיע לנאום בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב, בלי לעדכן את הנשיא, בלי לקבל את ברכת הדרך, תוך כדי ניצול קשרים במפלגה היריבה ועל מנת לטרפד את המהלך הבינלאומי החשוב ביותר שמוביל נשיא אמריקאי מכהן. לא היה כדבר הזה בדברי ימי אמריקה.
כל מי שמביט עכשיו בקטסטרופה שישראל חווה בכל מה שקשור לתמיכה האמריקאית הדו־מפלגתית שממנה נהנתה לאורך 50 שנה, יודע שזה התחיל שם, ב־2015. כמעט כל מי שמבין משהו בסוגיה התחנן אז בפני נתניהו שיירד מכוונתו זו. "הנזק יהיה לטווח ארוך", הזהירו אותו, "לעולם לא תוכל לשקם את ההריסות שאתה הורס עכשיו במרקם העדין של התמיכה הדמוקרטית בנו", הפצירו בו, "אי אפשר יהיה לתקן את זה".
ראשי איפא"ק, ששמרו על שתיקה מכובדת כלפי חוץ, מרטו את שערותיהם בתוך החדר. נדבנים יהודים־אמריקאים בולטים ניסו להניא את נתניהו, אך לשווא. כל האזהרות התנפצו על קיר בטון. נתניהו טען שהוא מגיע לוושינגטון "בשביל ההיסטוריה". שהוא לא מוכן לשתוק כשאמריקה חותמת על הסכם הגרעין עם איראן. הסבירו לו שאין לו שום סיכוי לבלום את זה. שהסיכוי שלו לשכנע שני שלישים מהקונגרס להצביע נגד הסכם שעליו חותם נשיא מכהן, הוא אפס. אולי אפילו מתחת לאפס. הוא לא רצה לשמוע. הוא היה בטראנס. הרי הוא מבין באמריקה יותר מכולם.
היום, איראן היא כבר מדינת סף גרעינית. לא בגלל החתימה על הסכם הגרעין ההוא, אלא משום שנתניהו שכנע את הנשיא דונלד טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. אלמלא יצאה ממנו ארה"ב, האיראנים היו עדיין תחת פיקוח חודרני במרחק גדול פי כמה מפצצה.
אבל אנחנו עוסקים עכשיו ביחסים עם ארה"ב, ולא בפצצה האיראנית. נתניהו הוא אבי הפצצה האיראנית, ומחריב היחסים עם אמריקה. שם, ב־2015, זה התחיל. אבל לא שם זה נגמר. כי בנוסף למלחמה שהכריז נתניהו על האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הוא גם "מחק" את יהדות ארה"ב. מבחינתו, יהדות ארה"ב הגדולה, העשירה, המשפיעה, הציונית, הפרו־ישראלית, המסורה והחמה הפכה לעניין מיותר.
כל ישראלי שכיהן בתפקיד דיפלומטי בצפון אמריקה באותן שנים, יספר לכם את זה: ביבי מחק את היהודים. מבחינתו, הם כבר לא קיימים. זו הסיבה לכך שהוא אישר את מתווה הכותל בממשלה, ואז ביטל אותו לדרישתן של המפלגות החרדיות. ואחר כך עשה מעשה דומה למתווה הגיור. הוא זיהה את כל הגשרים המפוארים שחיברו אותנו לאחינו שמעבר לאוקיינוס, והעלה אותם באש.
באותן שנים נהג ביבי לשנן בפני כל מי שהסכים להקשיב שיהדות ארה"ב כבר לא קיימת, בעצם. תכלס הם עוד כאן, אבל שיעור ההתבוללות העצום יגרום לכך שבעתיד הקרוב הם פשוט יתפוגגו במהירות. "זה כמו שאתה נוסע בנחת על מישור בלי לדעת שבעוד מרחק קצר יש תהום ואתה נבלע בה", הוא תיאר.
את הז'יטונים שלו הוא העדיף לשים על הנוצרים האוונגליסטים, אוהבי ישראל חמים ואותנטיים, כאלה שלא נעלמים ותמיכתם מוצקה ואידיאולוגית. ואסור לשכוח שהאוונגליסטים גם הרבה יותר ימניים מהיהודים. הם רפובליקנים, בעוד רוב היהודים באמריקה דמוקרטים. ובכן, גם זה התברר כסוג של קטסטרופה. כי הדמוגרפיה באמריקה היא דמוקרטית. גם אם טראמפ ינצח בנובמבר, זה לא ישנה את העובדה הזו שהאוכלוסיות הצומחות באמריקה הן הלטינים, השחורים, המהגרים והדמוקרטים.
אמריקה הלבנה, המסורתית, השמרנית, הולכת ודועכת. יחד איתה, דועכת התמיכה המסורתית של האמריקאים בישראל. תמיכה שעליה עומדת אבן הראשה המרכזית של הביטחון הלאומי של ישראל. תמיכה שתמיד הייתה מבוססת על העובדה ששתי המפלגות הגדולות, הרפובליקנים והדמוקרטים, תומכות בנו כמעט באותו שיעור. נכס כזה לא היה לאף מדינה (שאינה מבעלות הברית המסורתיות של ארה"ב, דוגמת בריטניה). רק לנו. נתניהו הצליח לפרק את זה. לערער את המבנה כולו. הנזק שהוא גרם, ועוד יגרום, לנכס האסטרטגי הזה, אינו ניתן לשיעור.
כשמביטים היום על המספרים המדאיגים בכל הקשור לתמיכת הציבור האמריקאי בישראל, מבינים את עומק השבר. בניגוד לעבר, אין לנו הפעם גייסות שמסוגלים להתמודד עם זה. נתניהו הצליח להרחיק מאיתנו את יהדות ארה"ב, שמזדהה עם ערכיה הדמוקרטיים של ישראל פחות ופחות. הדור שזוכר את השואה הולך ונעלם. הבנים והנכדים של היהודים החמים שדמעו בכל פעם ששמעו את המילה "ישראל", מביטים בקואליציית הבלהות הביביסטית ומבינים שזו אינה הישראל שעליה חלמו הוריהם.
אין מי שיעשה את העבודה בקמפוסים, בקהילות השחורים והלטינים, בדעת הקהל. ישראל מאבדת את נכסיה, והיא יכולה לבוא בטענות רק לעצמה. כדי להדגים את זה, התברר שהשבוע ירדנו בפעם הראשונה אי־פעם ממעמד של "דמוקרטיה ליברלית" למעמד של "דמוקרטיה אלקטורלית". אנחנו, ברזיל ופולין. כבוד.
2. פח האשפה של ההיסטוריה
נתניהו מסרב. יותר חשוב לו לשמור את בן גביר בקואליציה. "אני היחיד שיכול למנוע הקמת מדינה פלסטינית", הוא צורח באוזנינו. האם הוא באמת נדרש להקים מדינה פלסטינית כדי לקבל את הדיל החלומי הזה? התשובה היא לא. הוא נדרש להסכים לניסוח מפותל כלשהו שיחדש את האופק המדיני במזרח התיכון. הגרסה האחרונה שאני שמעתי היא משהו כמו "נתיב להקמת רשות פלסטינית מחודשת" (passaway to revised Palestinian authority). ממש חורבן הבית.
הרי נתניהו כבר נשא את נאום בר אילן וניהל לפחות שלוש פעמים מו"מ להקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים. יצא מזה משהו? קדחת. עוד לא נולד הפלסטיני שיהיה מסוגל לוותר על זכות השיבה או על מזרח ירושלים כבירה, ולכן העסק הזה תמיד ייפול בשלב כלשהו, וזה יהיה תמיד באשמת הצד השני.
אלא אם כן, הצד שלנו נשלט על ידי קיצונים משיחיים מהסוג של אלה שהשתלטו על נתניהו. הוא מתבצר בהתנגדותו, כי אימתו של בן גביר מוטלת עליו במלוא עוצמתה. במקום לאכול את כל העוגה ולקבל את כל התשומות והיתרונות בלי לספק סחורה ממשית, הוא פשוט זורק את הכל לפח האשפה של ההיסטוריה כדי להצליח לגרד עוד חודשיים לקואליציה, או למלחמה, או לשתיהן גם יחד.
כשנתניהו נשאל, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, על מצב ההסברה באמריקה, הוא מסכים שהמצב חמור. כשהוא נשאל אם זה משום שלא מושקע מספיק כסף, הוא עונה בשלילה: "זה לא שאלה של כסף, זה פשוט כי אין אנשים, אתה מוקף באנשים שלא יודעים לחבר מילה למילה (באנגלית). צריך למצוא".
מי הקיף את ראש הממשלה בחדלי האישים הסובבים אותו? שיבדוק אצלו בבית. אין בעולם מדינה שבה יש יותר אנשים מוכשרים, ראויים, רהוטים, שולטים באנגלית (וכמעט בכל השפות הקיימות בעולם), יצירתיים, נחושים, חרוצים ופטריוטים מאשר ישראל. אלא שאלה לא נמצאים בסביבתו של ראש הממשלה. לשם מגיעים רק החנפנים, העצלים, הרקובים וחדלי האישים ביותר, התוצרת שאותה הוא ושליחיו מגרדים איכשהו מתחתית של כל חבית בסביבה. אחר כך הוא עוד בא בטענות.
3. ראיתי, הזהרתי, חטפתי
וכאן הגיע איזנקוט לעיקר: "הבעיה של סמוטריץ' היא חוסר ההבנה האסטרטגי שאנחנו נמצאים במציאות הביטחונית הנפיצה ביותר ב־50 השנים האחרונות. בעיניי אנחנו נמצאים במצב החמור ביותר שמדינת ישראל עמדה מבחינה ביטחונית מאז סוף אוקטובר 73'. מה שקורה בצפון עם חיזבאללה זו תפנית אסטרטגית, הרתעה של 17 שנים נשברה.
"התפנית הזו באה לידי ביטוי בכך שהם שולחים את המחבל לבצע את הפיגוע החמור ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה, כפסע להסלמה. אם הוא היה מצליח להפעיל מטען על אוטובוס, זה היה נגמר חמור מאוד. זה אירוע חמור, אני משוכנע שיהיה תחקיר נוקב בצבא. אבל יש פה משהו מעל צה"ל – חוסר התגובה זה מסר של חולשה לאירוע חמור ביותר".
איזנקוט נשאל לו היה עכשיו רמטכ"ל, מה היה ממליץ: "תקיפה מהירה ומיידית, ואני מאמין מניסיוני שזה לא היה מביא להסלמה, אלא היה מעביר מסר של עוצמה... אבל זו ממשלה חלשה מאוד. אנחנו רואים את זה גם מול חיזבאללה, אנחנו רואים בזירה הפלסטינית מה קורה ברצועת עזה ואת חוסר התגובה המתמשך. הדבר המטריד ביותר לזמן הקרוב זו הזירה הפלסטינית. אנחנו נמצאים בנפיצות גדולה מאוד, גם במזרח ירושלים, יו"ש, רצועת עזה, כניסה לרמדאן עם חולשה של הרשות הפלסטינית, שביתת אסירים.
"במקום לפנות את הצבא להתעסק באיום הענק הזה, במקום להבין שבזה צריך להתמקד ולא באותה רפורמה משפטית של מינוי שופטים עוד חצי שנה יחד עם חקיקה פרסונלית, אלא להתמקד במניעת הסלמה, לשפר את המוכנות של צה"ל. במקום כל זה אנחנו רואים את הדיבורים אתמול בלילה, שזה בליל של מילים בלי לראות את התמונה הכוללת ואת ההבנה לאן זה יכול לקחת את התקופה הקרובה".
איזנקוט הוסיף והזהיר מפני המשך ההפיכה המשטרית. הוא דיבר על המשבר, שפוגע פגיעה משמעותית בערבות ההדדית ובסולידריות בחברה הישראלית, ובמוכנותו של צה"ל למלחמה: "בדמיוני הפרוע ביותר לא דמיינתי את המצב שמתרחש היום", אמר, "אבל האחריות מוטלת על ממשלת ישראל. במקום להמשיך בחקיקה הדורסנית, לראות את התמונה הכוללת, את האיומים – ולקבל החלטות אמיצות".
יומיים לפני הראיון הזה אמר איזנקוט דברים דומים ואף חריפים יותר בנאום בכנסת. לי יצא לשמוע אותו גם באופן פרטי. איזנקוט הוא לא מהרודפים אחר עיתונאים. קשר עם התקשורת לא היה אף פעם הצד החזק שלו, גם אחרי שפשט מדים. ובכל זאת, באותם חודשים הוא דיבר איתי כמה פעמים. בכל אחת מהשיחות הללו שמעתי אותו אומר דברים שלא שמעתי מעולם.
בדיעבד, אני חושב שהוא היה בסוג של התקף חרדה. מעולם לא ראיתי או שמעתי אותו במצב דומה. איזנקוט הוא אחד הדגים הקרים ביותר ששחו במטכ"ל אי־פעם. גם בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה הוא היה יחסית רגוע. תמיד מנתח את הדברים בקור רוח, מנותק מאמוציות מיותרות או דעות קדומות, ולא נרתע.
ובכן, לא עוד. איזנקוט של אביב 2023 היה סוג של נביא זעם וחורבן. הוא ראה את התהליכים, הוא הבין את הסיכונים. הוא קרא את החומרים המודיעיניים כחבר בוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון, הוא היה בהלם מההעזה של נסראללה בניסיון הפיגוע במגידו, והוא ראה את תהליכי ההתפרקות הפנימית של החברה הישראלית כתוצאה מההפיכה המשטרית. הוא הזהיר, הוא התריע, הוא כתב מכתבים, ניסח מסמכים ונאם נאומים, אבל מרכבת ההזיות המשיחית והטירוף הלאומני של קואליציית נתניהו המשיכה לדהור לעבר התהום.
4. נעלם כשמגיע החשבון
אז על מה מתבססים אלה שמנסים עכשיו לטעון ש"זה לא ביבי, זה גדי"? על העובדה שבסוף התהליך התבקשה גם מערכת הביטחון לחוות דעתה על המהלך ולא הביעה התנגדות. אגב, גם אם הפרט הזה היה עומד בפני עצמו, אין בו כדי להעביר את האחריות מראש הממשלה המכהן לגופי מקצוע ש"לא התנגדו". זו משמעותה של האחריות במשטר דמוקרטי, ונתניהו עצמו היטיב לבטא את זה פעמים רבות: "בדמוקרטיה הישראלית, כמו בכל דמוקרטיה, מי שקובע זה הדרג המדיני. מי שמבצע זה הדרג הצבאי. כך זה היה, וכך זה יהיה".
לא, הוא לא ענה "זה איזנקוט". הוא ענה שזו האחריות שלו, שהוא המנהיג, שלצעד הזה יכול להיות מחיר והוא יודע לשאת בו. ובכן, ב־7 באוקטובר הוגש לנו החשבון והגיע הזמן לשלם את המחיר. מכונת הרצח המפלצתית שנתניהו מימן על הגדר של נחל עוז, התנפלה עלינו. עכשיו, כשהוא נדרש לשאת במחיר, כפי שהבטיח, הוא נעלם. כרגיל.
5. זהות אינטרסים
אלא שיש בעיה. ביו"ש הפעילות הביטחונית מתבססת על העובדה שיש רשות פלסטינית מתפקדת. היא מטפלת בחיי היומיום של הפלסטינים, בפשע ובמקרי האלימות המקומיים, ושיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל מאפשר לצה"ל ולשב"כ לטפל במקביל בטרור.
בעזה אין כלום, כרגע. כל מה שיש זה חמאס שמנסה לחזור לכל מקום שבו צה"ל סיים את העבודה. השבוע צה"ל פירק בשיפא את מה שחמאס החל לבנות שם מחדש, אחרי שצה"ל כבר פירק את תשתית חמאס בשיפא בסבב הפתיחה. כך זה יימשך, אלא אם כן מישהו יתעשת וישכנע את בן הערובה המכונה גם בנימין נתניהו לקבל את ההחלטה הנכונה ולהתחיל לארגן אלטרנטיבה שלטונית פלסטינית שאינה חמאס ויש לה זיקה כלשהי לרשות הפלסטינית בעזה.
בצה"ל קוראים לזה "מוחמד כלשהו עם נשק, שיחלק את האוכל". זה גם מה שהאמריקאים אומרים. נתניהו מתעלם. מבחינתו, אין על מה לדבר. עד שהמשיח בכבודו ובעצמו לא יירד לרצועה להחליף את צה"ל, אנחנו ממשיכים. קדימה, לרפיח. כאילו שכניסה לרפיח תפיח רוח כלשהי באגדת ה"ניצחון המוחלט" של נתניהו. מה יש ברפיח שלא היה בח'אן יונס? כלום ושום דבר. להפך, ח'אן יונס, מבחינת העוצמה המקורית של חמאס, חשובה מרפיח בסדרי גודל. הסיפור הוא לא כמה גדודי חמאס פירקת, אלא האם אתה מסוגל למנוע את חזרתם ולמלא את הוואקום באלמנטים שאינם חמאס. כרגע, אין לישראל תשובה אמיתית לשאלה הזו, כי נתניהו מורתע (מבן גביר וסמוטריץ') ולא מסוגל להגיד את צירוף המילים "רשות פלסטינית", אף שאין מאחוריו כלום.
מה השורה התחתונה? שבנימין נתניהו ויחיא סינוואר יושבים באותה סירה וחותרים לאותן מטרות: אחת השאיפות הגדולות ביותר של סינוואר היא לנתק את ישראל מארה"ב. נתניהו מגשים לו את השאיפה הזו ביעילות רבה. המטרה השנייה היא לחבר למערכה בעזה חזיתות נוספות. ערביי ישראל, הפלסטינים בגדה, חיזבאללה וכו'. גם כאן, המשך דבקותו של נתניהו בבן גביר, סמוטריץ' והקיצונים מסייע לסינוואר להמשיך לתלות תקוות במטרה זו. המטרה השלישית של סינוואר היא למנוע, בכל מחיר, חזרתו של כוח פלסטיני כלשהו לעזה, שאינו חמאס. זה הסיוט הכי גדול שלו. וגם כאן, מי שמגשים את חלומותיו של סינוואר, זה נתניהו. כשזה יתברר, הוא שוב יאשים את איזנקוט.
התרעות פיקוד העורף