בשנים נורמליות, אינסוף זמזומים מצחיקים וקלים ממלאים את האוויר בביתנו בפורים. אבל התקופה הנוכחית מחורבנת וקשה. תחושה של יגון ברחובות. אישית, לא התחפשתי, לא יצאתי ובקושי ציינתי את החג. אין חשק לכלום, חוץ מלהתפלל ולנסות לנשום כשהחטופים בשבי והחיילים והחיילות נותנים את הנשמה והחיים. עצב ודאגה בלתי פוסקים.
האמת, היה קשה לי לראות מובילים חברתיים ואנשי תקשורת חוגגים, מתחפשים ומבלים בפומביות מוחצנת. אפשר לכבד את המועד, אבל בהתאם למצב - בשקט ובצניעות. בלי תמונות ברשתות החברתיות וחינגות על המסכים. לא היה קורה דבר אם משפיען כזה או אחר היה נמנע השנה מהבוק הקבוע שלו ושל משפחתו כשהם מחופשים. למרבה הצער זה לא קרה. תחת כל מיני טיעונים רופפים, כמו למשל שגם בזמנים קשים קודמים חגגו, הם שמו פס על המצב והסולידריות. רק לייקים ואטימות.
אני נושך את השפתיים וחוזר לבנות שלי, שבשלב זה של חייהן, תודה לאל, נמצאות מחוץ לקדחת העדכונים השוטפים. חוץ מהאזעקות אין להן תמונה ברורה של הזוועות והאתגרים. כך אנחנו משאירים אותן. בגיל הזה, שתיהננה ותצחקנה. איך שהדברים נראים כרגע, תהיינה להן עוד שנים רבות לאכול מרורים. זה גורלנו כנראה.
אפרופו המגילה, מסתמן שהולך להיות עידן קשה ליהודים בכלל ולישראלים בפרט. אבל העולם העדכני של הבנות שלי רחוק שנות אור מאימת המלחמה ומלא בפורים ובאינסוף נעימות. באחד הרגעים, בדיוק כשהן שרו בבית שחג פורים הוא חג גדול ליהודים, סידרתי את שלל המוצצים של בת השנתיים וחצי שלי (יש לה, לתחושתי, מאות מוצצים שחבויים ברחבי הסלון והחדרים), ובלי משים שיבשתי בחרוז ממולמל, בהיעדר כוונה או מחשבה לירית עמוקה: “חג פורים, חג גדול למוצצים!", ככה יצא.
האוזניים של שתיהן הזדקרו ומאותו הרגע החידוד הטיפשי הפך ללהיט אצלנו, והשיבוש היה למטבע לשון שנאמר בלי הפסק ולאורך שעות. ניסיתי שוב ושוב להחזירן לגרסה המקורית, מתוך הבנה עמוקה שהברוך הזה יכול להתפרש באופן עקום לחלוטין בגן או ליד חברים. זה לא עבד. השילוב המשוקץ לא הפסיק להצחיקן, וכמו מנטרה תקולה הן טחנו את הוורסיה הלקויה. מרטתי שיער, ביקשתי, הסברתי, איימתי ושום דבר לא עבד, הפזמון החדש דרס את המסורת.
הגיעה השעה לחגיגה בגן. הבנות יצאו וחזרו, ולאושרי הרב לא קיבלתי שום ריקושט. יכולתי לנשום לרווחה. גם האירוע העירוני לציון הנס, שהיה צנוע ומכובד - צריך לומר לזכות ראש העיר שלנו בגבעתיים שמצא דרך יפה לאזן בין הרצון של הילדים לחגוג לבין צוק העתים - עבר בשלום. אף הורה לא התלונן על הילדים והמלל המבהיל. כבר חשבתי שהמשבר נגמר וטיפשותי הוורבלית תישכח לעד.
ואז, יום אחרי החג ישבנו יחד: שתי בנותיי, אשתי ואמא של חברה של מיכאלה בכורתי, שנקרא לה ג', שלה שתי בנות בדיוק בגילים של החמודות שלנו. בתום אחר הצהריים של משחקים משותפים, בזמן ארוחת הערב המורחבת, פתאום החלה בתה הקטנה של ג' לצטט את השיר על פי המלל המביש פרי עטי. כל הנוכחים בשולחן הפנו מבט מאשים לעברי. אדום מבושה התנצלתי שמקור העניין באי־הבנה ותו לא ואנוכי תמים והורה למופת.
בעודי קובר את ראשי ברצפה, הוסיפה ג' בחצי חיוך שהיום, בחוג המשותף, הקטנטונת שלי הצהירה לעיני כולם שאביה, שזה אני, הוא שלימד אותה את השיר. אהובתי הביטה בעיניי בכעס מהול באכזבה ותימהון. רוק צורב נבלע בגרוני ומיד ידעתי - חלקי בחינוך הבנות הסתיים.
התרעות פיקוד העורף