1. בקרוב יחלו בהר הרצל בירושלים החזרות לטקס הדלקת המשואות. זה יקרה בעיצומה של המלחמה הקשה ביותר מאז מלחמת השחרור, כשצה"ל נלחם בכל החזיתות, ובעולם נערך מרדף אחר קבוצות טרור פרו־איראניות, שמנסות לבצע פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים. זה ייראה כהזיה מוחלטת ויתרחש בסיומו של יום זיכרון קשה וכואב במיוחד, שבו אולי בפעם הראשונה בתולדותינו יבלוט טקס הזיכרון לחללי פעולות האיבה וקורבנות טבח 7 באוקטובר על פני טקס הזיכרון של חללי צה"ל. כך ראוי שיהיה השנה, נוכח מאות הנטבחים בבוקר השחור ההוא, לצד העצב והזיכרון על מאות החיילים שנפלו ונופלים בקרב. אלו הם חיינו בארץ השכולה, המדממת, הכאובה והאהובה שלנו. ולמרות הכל, אסור שיבוא ייאוש, רק אמונה ותקווה והשתדלות. כי אין לנו ברירה אחרת ואין לנו לאן ללכת.
4. השבוע ביקר בוושינגטון (באישור של נתניהו לאחר חצי שנה של איסור) שר הביטחון יואב גלנט. עם נחיתתו, הנחה השר את משרדו שלא לשתף פעולה עם לשכת ראש הממשלה בנושא חוק הגיוס. גם בוושינגטון, כשהוא ניצב בכניסתו לפגישות בבית הלבן, עם תצורת לבוש זלנסקאית, ללא חליפה וללא עניבה – הצהיר גלנט שאנחנו חייבים לפעול ברפיח - והוא צודק. השאלה היא מתי ואיך. נתניהו יודע היטב (כי כבר אישר תוכניות) שמרגע ההחלטה ממילא יידרשו לצה"ל מספר שבועות להעביר את אוכלוסיית הפליטים צפונה ולהיערך לפעולה ברפיח. אז על מה כל הרעש? הוא פשוט רוצה לריב עם הנשיא האמריקאי, לתחזק את הקואליציה הקיצונית שלו ולהתחזק בבייס, על חשבון ישראל והאינטרסים הביטחוניים שלה.
כשאנחנו מעלים את רפיח על ראש שמחתנו ובטוחים שפעולה צבאית דחופה כעת תביא לנו גאולה - כדאי להיכנס לפרופורציות ולהתוודע לסדר היום בשיחותיו של גלנט בוושינגטון. רפיח היא רק סעיף קטן אחד. דנים שם בעניין איראן, שהפכה כבר למדינת סף גרעינית בחסות המלחמה, במצב במפרץ ובים האדום, באפשרות למערכה גדולה בצפון, בהיערכות ובשיתופי פעולה לסיכול פיגועים בעולם, במילוי מחסני הנשק והתחמושת שלנו, בצעדים לשמירת היתרון האיכותי של צה"ל בשדה הקרב, בהפקות לקחים משותפות, בייצור מוגבר של מיירטי כיפת ברזל ובחיזוק שיתוף הפעולה המבצעי, המודיעיני והטכנולוגי עם צבא ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם וסעודיה. קצת יותר חשוב ודחוף מרפיח עכשיו.
7. בשבוע שעבר כתבתי כאן הערה על איסוף התרומות ליתומי צה"ל וליתומי העוטף בקופות בסופרמרקטים. זה נראה לי מהלך לא ראוי. התקשרו אליי להסביר לי כמה אני טועה, ואחרים - עד כמה אני צודק. הסביר לי איש הפרסום מודי כידון, שפועל רבות למען יתומי העוטף, על מאמץ ענק שהוא בין יוזמיו לגיוס תרומות בתנאים קשים למען חיים טובים (ככל שניתן) ליתומי העוטף וסיוע בלימודים, בכלכלה ובעתיד - וזה ראוי. התקשרו אליי יתומי ויתומות מלחמת יום הכיפורים, שסיפרו לי על הצעת חוק חדשה שתכיר ביתומי צה"ל, אבל לא תכלול את אלו של יום כיפור כי הם כבר מבוגרים (כאילו שטראומת אובדן האב חולפת עם השנים). והם כועסים, לא בגלל הכסף, אלא בגלל ההכרה וההוקרה על ילדוּת, נערוּת ובחרוּת ללא אב. זוהי תקופה קשה לישראל, ומשפחות השכול מתרחבות: הצבאית והאזרחית. גם הפצועים באלפיהם הולכים לשיקום ארוך ורווי תקציבים, והשמיכה קצרה. ואני אומר לכם שלא הכל רק כסף, צריך לדעת גם כיצד לנהל דיאלוג, כיצד לשתף, כיצד להסביר וכיצד להוקיר – ופה קצת מפספסים לדעתי, בעיקר המחוקקים והארגונים המייצגים.
התרעות פיקוד העורף