אנחנו נאלצים לחיות כאן ועכשיו כי מי יודע מה יהיה מחר | שי להב

בשבוע שעבר נסענו, כמה זוגות חברים, לאתונה. קפיצה של כמה ימים, להתאווררות. זאת הייתה נסיעה שהוזמנה עוד לפני הקורונה. אבל בצוק העתים הוזזה אין־ספור פעמים, והחליפה מועדים, מלונות וחברות תעופה. ובכל זאת הגענו, למרות הכל. עבור כולנו זאת הייתה נסיעה ראשונה לחו"ל מאז החלה המלחמה. לא ערכתי סקר, אבל ברור לי שכל המשתתפים המריאו ברגשות מעורבים. קשה לעזוב את גבולות הארץ, ועוד לבילוי, כשעדיין מתרחשת מלחמה. כשעדיין יש חטופים בעזה. שאגב, התמונות שלהם מוצבות בתוך נמל התעופה בן־גוריון, ועוד לצד המסוע הכי שמח בעולם - זה שמוביל לדיוטי פרי, בתום כל הבדיקות והפרוצדורות. וחשוב שהן מוצבות שם, כל כך חשוב. אבל נדמה לי שלצד האמביוולנטיות, כולנו הרגשנו בדבר נוסף - שאם לא ניסע עכשיו, מי יודע מתי ניסע. שהרי אף אחד לא יכול לחזות מה עוד יתרחש פה בעתיד, ועד כמה נמוך עוד נרד. ולכן, ברגע שיש הזדמנות לחוות איזשהו סוג של הנאה בהווה, צריך לחטוף אותה. אכול ושתה, כי מחר...

התחושה הזאת, שהיא כמעט הפוכה מהדרך שבה גודלתי וחונכתי, ובהתאם גם ניהלתי את מרבית חיי, מלווה אותי כבר כמה שנים טובות. נכון, זו גם פונקציה של גיל. בשבוע הבא אציין 55 להיווסדי, חמסה חמסה, וההכרה שלא אשאר פה לנצח משפיעה גם על סדר הקדימויות בחיים. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה. השנים האחרונות ערערו לחלוטין את תחושת הביטחון שלנו.

זה החל בקורונה, המשיך ב־7 באוקטובר ולמרבה הצער לא עושה רושם שעומד להשתפר בקרוב. וברגע שבו הקיום כל כך שביר ולא צפוי, כל אדם מתקשה לקבל החלטות לטווח ארוך. ונוטה, אפילו באופן בלתי מודע, להקל יותר על עצמו בכל הנוגע לקטיף של הנאות רגעיות, שעלולות לפגוע בו בעתיד. בין שמדובר בהוצאה כספית ניכרת, ובין שבהחדרה אינטנסיבית של פחמימות וסוכרים לגוף. זו גם נחמה רגעית, הכרחית בזמנים כאלה, וגם התרופפות של המשמעת הרציונלית שאנחנו כפופים לה מאז שעמדנו על דעתנו. ובמילים אחרות, מה הטעם לעבוד קשה, לחסוך ולהימנע מהנאות רגעיות, מתוך מחשבה שקולה על העתיד, כשהעתיד כל כך לא ברור?

כל האירועים הדרמטיים של השנים האחרונות ממחישים לנו גם את תחושת הארעיות, וגם את החולשה שלנו, כיצורים שאוהבים לראות את עצמם כשולטים בגורלם, אבל למעשה תלויים לחלוטין בגחמותיו של אותו גורל. הדבר היחיד שעוד מחזיק אותנו תחת אותה מערכת ישנה של כללים והיגיון, הוא הציפייה האינסטינקטיבית שהכל ייגמר. שיהיה בסדר. שנחזור לשפיות. אבל אם ה"יהיה בסדר" הזה לא יתממש בקרוב, צפו לגלים שונים ומשונים של התפרקויות. אני חוזה, למשל, שיעור גדול של גירושים. גם המודלים הכלכליים של השקעות וחסכונות עשויים להשתנות באורח דרמטי. יותר סיכונים, פחות התנהלות סולידית. וכן הלאה.

כשזה נוגע אליי, אני עוד יכול להשלים עם אפיק המחשבה הזה, של לחיות את ההווה. כבר היה לי די עבר, מצוין בחלקו הניכר, ואני גם ממילא נטוע עמוק מדי במשלטיי המרכזיים - המשפחתיים, המקצועיים, הלאומיים - כדי לערוך שינויים גדולים.