כך מסיבה אחת החזירה לי את עצמי יותר מהכל

הקונספט היה פשוט, כל מפורסם טס לשבוע למדינה מסוימת (רק על המטוס גילינו לאן, אני טסתי לניו יורק), הטלפון, הלפטופ והכסף נלקחים מאיתנו, מלבד תקציב לאוכל ולנסיעות בסאבוויי, ובכל יום אנחנו ישנים אצל אדם אחר ועלינו לנהוג כמותו ולכבד את חוקיו ואת חייו. ראשון פתח לי את הדלת נודיסט יהודי גיי, שביקש שאתפשט, סירבתי ויצאתי חזרה אל ניו יורק של נובמבר.

הגעתי אל הבית השני כשידיי ושפתיי כחולות. היו אלו זוג פוליאמורי, היא מזרח אסייתית והוא יהודי אמריקאי. הוא כל כך התפאר בריבוי האהבות שלו, בנשים שיש לו, חלקן אפילו הגיעו לאכול איתנו ארוחת ערב, והיא, אשתו החוקית, שותקת ומקבלת את דבריו. ישנתי שם לילה, ורגע לפני שהלכתי אמרתי לו קבל עם ומצלמות: “היא לא מאושרת, אתה מנצל אותה". היא הסכימה איתי מיד והלכה לחדרה בוכייה. היום היא כבר לא איתו, אני עוקבת בפייסבוק.

אבל לא על “גולשי ספות" באתי לכתוב לכם, גם פה אני תמיד גולשת. הפרסום אחרי הסדרה הזאת היה מיידי, זיהו אותי בכל מקום, מסעדות שלחו קינוח, הציעו לי חופשות והטבות, ומספר העוקבים ברשתות החברתיות שלי הכפיל את עצמו - לא הבנתי איך הפרסום הפתאומי הזה הגיע, הרי שנה לפני כן עוד פילחתי לשותפיי לדירה הקטנה ביפו פריכיות וטונה שהם קנו (לימים החזרתי להם והם צחקו).

ערב אחד יצאתי עם חבר לאיזה בר בתל אביב, הבר הזה עוצב בצבעי ורוד מוגזמים, ומהתקרה נתלו בובות ילדים קריפיות מאוד, נראה קצת מתאמץ ומאוד סליזי, אבל התיישבנו והזמנו. גבר ואישה, לא זוג, ידידים, ישבו על ידנו, האישה זיהתה אותי מיד, היא הייתה בשנות ה־40 לחייה, בלונדינית, עם מראה פנים די גברי. הגבר, שעוסק במוזיקה ועיקר פועלו התפרסם בשנות ה־80, הביט בי ואמר לחברתו “ספרי ספרי עוד על הילדונת פה".

למען האמת, הם הרימו לי מאוד. הידיד שהיה איתי חייך והזמין את כולם לצ'ייסר, האהדה הזאת הייתה זרה לי מאוד, אבל משהו בה קסם לי, ועם האוכל בא התיאבון. אחרי שעתיים שבהן דיברנו, צחקנו ושתינו, נכנסו השניים לשירותים יחד. לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה, תל אביב כמו תל אביב, קשה לדחות את היצר. אחרי כמה דקות יצאה משם האישה לבדה, ניגשה אליי ולחשה לי “מרסל, את באה?".

“בטוח?", שאל הגבר, “את מפסידה...זו פעם ראשונה שלך?", התפרצה לדבריו האישה, “בואי, תעשי שורה אחת". היא ליטפה את גבי, לא אהבתי את מה שהלך שם, דמותה של אמי חלפה לי בראש, לא משם באתי ולא לשם אלך. מלמלתי איזה משהו ויצאתי מהתא. סימנתי לידיד שלי לבקש חשבון, הוא כבר עשה זאת קודם לכן ושילם. בחור חכם, היום הוא, אשתו והילדים שלו באים אלינו לקידוש.

סדנאות לא היו, רק כאלו של מיניות (אחרי הניתוח הזה, מיניות אסורה עליי לחודשים הקרובים, אלא אם כן, מתחשק לי כרטיס VIP לחדר הניתוח), אז זה פחות עניין. פתאום ראיתי שנותרו עשרה כרטיסים אחרונים למסיבת טבע ענקית ליד חיפה. הגרוש שלי מבין בזה קצת יותר ממני, שלחתי לו צילום מסך, והוא השיב “תלכי, המוזיקה מרפאה, תלכי".

רכשתי כרטיס ב־300 שקל. התאפרתי, לבשתי מכנסיים לבנים וחולצה ענקית לבנה, רציתי להתנקות מכל החודש הזה שגמר אותי פיזית ונפשית, לא עניין אותי להיות סקסית או מושכת. הגעתי לשם, חניתי וראיתי כל כך הרבה אנשים, כולם צבעוניים, יפים, בערך בני גילי, צועדים יחד אל עבר מסיבת הטבע ההיא. מיותר לציין מה עבר לי בראש כשצעדנו דרך השדות ושבילי העפר, מיותר לציין מה חיפשתי בעיניי ומה כמעט גרם לי לעשות אחורה פנה, אבל הייתי צריכה ריפוי.

גם אני רציתי לנוח מזה, אבל יותר רציתי להירפא, להגיד תודה על כך שאחרי חודש וחצי שבהם לא ידעתי אם תהיה לגפן אמא או לא, קיבלתי את הבשורה שתהיה, והרבה יותר חזקה ממה שהייתה. פרשתי את ידיי לצדדים, עצמתי את עיניי ונתתי למוזיקה לסחוף אותי. חשבתי על כל התחנות שעברתי, מילדה שהכתיבה שלה בוסרית ושמפחדת מכל משב רוח, לאישה שבטוחה בעצמה ולא מפחדת להגיד לחיים תודה, גם כשהם חובטים לה בפנים לא פעם.