תמיד כשאני רואה אותם משוטטים עם המדריך בין הקברים, מצוידים במימיות, חמושים בשאלות, פוסעים בין הקבר של סבי לזה של סבתי לזה של דודי יהונתן - אני חושב לעצמי שבמשפחת דיין, אתה תמיד תהפוך בסוף לאנקדוטה במסגרת סיור תיירים. מה שלא תעשה, בסוף אתה תהפוך לתוכן של סיור מודרך. זהו גורלך הבלתי נמנע.
נזכר בו מרים אותי על הכתפיים ואני רואה את העולם מגבוה, ומדי פעם אני מכסה את עיניו והוא מעמיד פנים שהוא לא רואה והולך אחורה והצדה כאילו עוד שנייה נופל ואני צוחק. נזכר גם איך אני נשאר ער עד מאוחר (אף שיש לי למחרת לימודים), ורואה אותו זוכה בעוד שלושה פרסי אופיר, האוסקר הישראלי, והופך לשיאן פרסי אופיר בכל הזמנים (שמונה פרסי אופיר בסך הכל).
אני נזכר איך החיים שלי קיבלו אגרוף לפנים כשבוקר אחד השער של העיתון גילה לי שאבי נתפס על צריכת סמים ותקיפת שוטרים ונשלח למעצר, ועכשיו אני צריך להתמודד עם זה בבית הספר המלא בילדים שרק מחכים שמשהו כזה יקרה בשביל להתחיל מחול צחוקים ובדיחות על חשבוני.
חלקם גם הופכים לפרסומות לבנקים וחברות סלולר וסדרות המשך לטלוויזיה. אני זוכר שפעם אבא שלי אמר לי בדרמטיות שכל מה שהוא משאיר אחריו זה את הסרטים שלו, ו״אם אתה תהיה נחמד אליהם - הם יהיו נחמדים אליך״. האמת שאני נחמד אליהם, והם מאוד נחמדים אליי בחזרה. ואני שמח לבשר לאיש שבחייו טען ש״הדבר היחיד שיכול לנצח את המוות הביולוגי זו יצירה אמיתית שתחזיק הרבה אחריך״, שכרגע הוא מצליח לנצח את המוות בגדול.
במובן הזה אסי דיין משול לקופץ לגובה שהחליט פתאום שהוא רוצה לעבור לבריכת השחייה ולהתחרות ב־100 מטר חזה, או לחלופין לשחקן כדורגל שמחליט פתאום לעבור לכדורסל - ומצליח בשניהם. גם הקומדיה הפופולרית והמצליחה בכל הזמנים (“גבעת חלפון אינה עונה"), וגם סרט הדרמה פורץ הדרך והאיכותי והמשפיע של הקולנוע הישראלי החדש (“החיים על פי אגפא"). ועל כל זה אתה יכול גם להוסיף שהאיש הצליח להיות אחד השחקנים הבולטים בקולנוע ובטלוויזיה (מ״הוא הלך בשדות" ו"מבצע אנטבה״ ומ״מאחורי הסורגים" ועד ״בטיפול״).
געגועים יכולים להיות אכזריים. ממש לחתוך אותך, לצרוב בבשרך. אני מנסה להנחיל לילדיי מעט ממורשתו (ללא החלק של השימוש בסמים וחדוות הנרקוטיקה), מעט מהרוח העמידה, הבלתי שבירה, שהייתה לו. פעם אחת, כשבני התחיל להתלבש לבד וניסה ללבוש איזו חולצה ולא הצליח, ניסה שוב ולא הצליח והתייאש, ניגשתי אליו ואמרתי לו: ״בוא אני אספר לך משהו על סבא אסי.
כשסבא אסי התחיל לעשות סרטים, הוא הוציא סרט וכולם צחקו עליו ואמרו שזה סרט לא טוב, אז מה הוא עשה? הוא הלך ועשה עוד אחד. גם הסרט הזה לא הצליח. הוא לא ויתר, ואמר לעצמו שהפעם הוא יצליח, אז הוא הלך ועשה עוד סרט, גם הסרט הזה לא הצליח. אבל הוא לא התייאש והלך ועשה שוב סרט, והסרט הזה הפך לסרט הכי מצליח ואהוב. אבל אז אמרו לו שהוא יודע לעשות רק סרטים מצחיקים ולא רציניים. אז הוא ישב וישב ועבד ועבד עד שהצליח להוציא סרט מאוד רציני שזכה בכל הפרסים.
אז תהיה אתה גם כמו סבא אסי, אל תוותר לא משנה מה, תמיד תנסה עוד פעם. תמיד יש אפשרות לתקן, להצליח, לא משנה כמה אתה לא מצליח משהו כרגע״. ״אבל סרט לילדים, כמו הסרט של בובספוג מכנסמרובע, הוא עשה?״, הילד אמר. ״זה לא, אבל זו לא הנקודה״, אמרתי, ״אתה בכלל הקשבת למה שאמרתי?״. אז נכון שהוא לא עשה סרט כמו זה של בובספוג, אבל עוד בחייו נהג לפזר הוראות הפעלה ליצירה, בעיקר לי. אבל עכשיו אני באופן אישי לא ממש מקשיב להוראות שלו. הוא תמיד אמר לי לא להתפזר ולעשות מיליון דברים במקום להתמקד בכתיבה, ששם החוזקה האמיתית שלי היא לכתוב עוד ועוד ולהשתפר עוד ועוד ולהיות הכי טוב בזה.
האמת היא שאני עושה מיליון דברים, ולא כל כך מתמקד בכתיבה. אני מתפזר לכל מקום ואני בלתי ממוקד בעליל, ואם אמות מחר ואעלה השמיימה, אגלה אבא כועס במיוחד שינזוף בי. אולי גם אפגוש שם את סבא שלי שמעולם לא פגשתי בחיי, ואגיד לו שאני לא סולח לו על כל אלפי האנשים שניגשו אליי במהלך השנים ואמרו לי שהם פגשו אותו פה או פגשו אותו שם ויש להם "סיפור משה דיין" משלהם. הזמן שהלך לי בחיים על כל הסיפורים האלו הוא בלתי ניתן לתיאור. אולי גם נתחשבן על זה שהוריש הכל לאשתו השנייה, אבל זה רק אם הלו״ז בעולם הבא לא יהיה צפוף וישאיר לי זמן לשיחות עומק.
לא מזמן פנו אליי מהארכיון של נהלל, והסבירו לי שהם מנגישים לציבור את הארכיון שלהם ומחלקים את החומרים לפי אישים - אחד מהם הוא אבי - ואם אוכל בבקשה לכתוב ״קווים לדמותו״ בכמה משפטים, שיהוו הסבר על האיש לטובת מי שמגיע לארכיון. אז הדלקתי את מעבד התמלילים והתחלתי לכתוב קווים לדמותו: ״הצבר המיתולוגי שהלך בשדות ופרץ לשדה התעופה באנטבה כסגנו של יהורם גאון, והכניס לטיפול את מדינת ישראל כל ערב ב־22:00 בקליניקה של ראובן דגן ודייק את הישראליות לכדי הנחת יסוד ש׳30 שנה, לך תזכור׳, והושיב את החיים עצמם ואת הקולנוע הישראלי בבר אחד בתל אביב, שעד הבוקר יהפוך למרחץ דמים של כל קצוות החברה הישראלית. אדם שהיה הוא במובן האותנטי ביותר שניתן, והגיש את פגמיו ואת כישרונו פרוסים על מגש לקהל הישראלי״.
באופן אישי אני חושב שריצת האמוק הזו שלו להספיק עוד ועוד סרטים ועוד הישגים גרמה לו לשלם מחיר כבד בדמות יותר מדי סמים וחיים הרוסים, שכוללים ריסוק ונפילה על הפנים אחת לכמה שנים. נפילה שתמיד הייתה גם ציבורית, מבחירה יש לומר. פעם סיפר לי שהוא תמיד מספר על הדברים שקורים לו בראיונות או כותב עליהם בעצמו - כי הדבר הכי חשוב תמיד זה שאתה תספר את הסיפור. אתה תמיד רוצה להיות המספר.
אבל הוא ניהל מערכת יחסים מורכבת, יש שאולי אפילו יגידו מתעללת, עם דמותו הציבורית ועם היותו נושא מתמיד לשיחה. הוא אהב את זה ושנא את זה. הוא נהג לומר שיש מחלה משפחתית שעוברת אצלנו במשפחה, הנקראת ״חשפת כרונית״, והיא גורמת לך לחשוף את הכל כמה שיותר בגדול ובכמה שיותר כלי תקשורת. וכך קיבלנו יוצר ענק שדמותו הציבורית היא יצירה לא פחות גדולה.
***
התרעות פיקוד העורף