רגע לפני הפסח: חוזרים לארץ המובטחת

משהו: חג פסח שמח, וישראל תגיב אם ישלחו מאיראן להקות כטב"מים עם חמץ.

חוזרים לארץ המובטחת

אני שם, בשדה התעופה, מחכה לעלות לטיסה לארץ המובטחת הנ"ל. האמת היא שחשבתי שנוכח האיום הכל כך מדויק, איום לאותו יום, התור לעלייה למטוס לישראל יהיה, איך לומר, קצת מדולל. טיפחתי תקווה אגואיסטית ולא פטריוטיות שאולי הרבה מן הנוסעים לישראל יבטלו את הטיסה, ואולי־אולי גם אלה שלידי במושב. ככה יהיו לי שלושה כיסאות ריקים, שאיפתי הכמוסה בכל טיסה, ואוכל לשכב ולישון. מה פתאום? התור לעלייה למטוס ארוך, גדול וגדוש.

כשאני יושב באזור הצ'ק אין, מחכה לעלות לטיסה, מזהה אותי אישה שיושבת גם היא שם, שמה דורית, מגבעתיים, גם היא כמו כולם שם טסה לישראל. היא חוזרת מטיול עם כל המשפחה המורחבת, אחרי שבוע בבית בטוסקנה. היא אומרת לי: “אתה כותב סאטירה ותמיד כותב על אבסורדים. זה לא אבסורדי מה שהולך כאן?", ומצביעה לי על התור הענקי, ומציינת: “תראה את הישראלים האלה. אומרים להם שעומדים להתקיף את ישראל היום, וכולם טסים לשם". נכון.

זה היה מטוס גדול, בואינג 787, דרים ליינר. שלושה טורים של מושבים. כ־300 נוסעים. מטוס נהדר שנמצא בשימוש בכל העולם, אם כי הדרים ליינר של אל־על הוא דרים ליינר ייחודי. הוא הדרים ליינר היחיד בעולם שיש בו נטלה בשירותים. מנירוסטה, מחוברת בשרשרת, היא ניצבת שם, מזכירה שזה מטוס של יהודים, עם קשה עורף. אולי בגלל הקשיות הזו בעורף לא היה כיסא ריק אחד במטוס השב לישראל המאוימת. היו גם מלא ילדים. תינוקות. כולם טסים למדינה שבעצם אי אפשר לדעת אם תאוות ואיום אויביה להשמיד אותה לא יתגשמו במשך הטיסה, ואז לא יהיה היכן לנחות.

אחרי שלוש וחצי שעות נחתנו. דבר ראשון הפעלתי את הטלפון והוצאתי אותו ממצב טיסה. נכנסתי לאתר החדשות של "מעריב", כל הכותרות בישרו לי: שום דבר לא קרה בינתיים. ישראל עדיין קיימת. הוויכוחים הפוליטיים הישנים נמשכים. הקטע הזה יורד לדפוס בחצי הראשון של השבוע. האופטימיות העיוורת שבה אני כותב אותו בעליצות מסוימת בלי לדעת מה יהיה עד סוף השבוע, דומה מאוד לאופטימיות העיוורת שבה כולם עולים למטוס לטיסה לישראל בעליצות מסוימת בלי לדעת מה יקרה עד סוף היום.

קטעים מיותרים בתסריט

יושב לו אדם ששמו אני, וצופה בסרט או בסדרה. ברוב המקרים זה סיפור על בחור ובחורה, על רקע חברת השפע שלנו. ברוב הסרטים או הסדרות הרומן ביניהם מתפתח לו בארצות הברית, או בישראל, או במדינה מערבית דומה. הסיפור מתגלגל לו בדרך דומה אך קצת שונה מסרט לסרט. אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות, הם נפגשים, ואז התחברויות, התנתקויות, התרגשויות, משברים באהבה והתגברות על משברים. אהבות נרקמות, אחרת אין סרט.

ותמיד, יותר מדי תמיד, מגיע הרגע שבו הגיבורים שבסרט מעשנים מין סיגריה עבה ומגולגלת שכל אחד מבין מה היא. זה הרגע שבו אני אומר: לא. אוי לא. זה הרגע שבו אני מתאכזב מהתסריט, מהבמאי ומן הסרט עצמו. הרגע הזה מעצבן אותי בכל כך הרבה סרטים. אני יודע שזה רגע שבו מנסים לחנך אותי. מנסים לנרמל את עישון הסמים. משחילים לי פרסומת סמויה למה שרע.

נחתנו

טוב, נחתנו בארץ ביום שישי לפנות ערב. בשבת בערב דיווחו בחדשות העולם כולו שהיינו אופטימיים קצת מעבר לנורמלי כשחזרנו לישראל, כיוון שעוד מישהו טס לישראל, אבל עם כוונות רצח. זו המתקפה האיראנית אשר יצאה לדרך, ומאות כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים טסים בכל המהירות בדרכם אלינו. מה עושים? בשעה אחת בלילה, נמאס לו לאדם לשבת מול הטלוויזיה ולעקוב אחרי התקדמות הטילים אל עבר ראשו, ואנחנו הולכים לישון. האזעקות יעירו אותנו, לפחות שנספיק לישון קצת.

בשעה רבע לארבע בלילה התעוררתי לרגע, הצצתי בחדשות. תדהמה קלה אחזה אותי כשברדיו מודיעים שחיסלו את הטילים האלה, שלפני שעתיים ראיתי צילומים שלהם בדרך לבית שלי. פלא בינלאומי מחק אותם בלילה. כמו שאמרה הקוראה: “אתה אוהב לכתוב על אבסורדים. זה לא אבסורדי מה שהולך כאן?".

פינת השלולית

הצפרדע פגש נסיכה, הם נפגשו שוב ושוב, והיא שאלה את עצמה אם הוא ינשק אותה. כנסיכה היא האמינה שהצפרדע צריך להיות היוזם. הנשיקה שתתרחש אז תהיה כזו שבה השפתיים שלה יהפכו אותו לנסיך, אבל אם הוא לא יעז ויקרב ראשון לנשקה, זה לא יקרה. היא ציפתה. ערב אחד הם יצאו ביחד לסרט אימה. אף על פי שהיא לא פחדנית, היא הפגינה בהלה נמרצת בכל פעם שהסרט נעשה מפחיד. הצפרדע גילה גבריות מגוננת כנדרש, וחיבק אותה, ובסוף הסרט זה קרה: הצפרדע והנסיכה התנשקו סוף־סוף. כשהנשיקה הסתיימה, מסתבר שכל האולם מסתכל עליהם, וקהל הצופים מחא להם כפיים. איך יודעים שהוא הפך לנסיך? כי היא עצמה כתבה את זה, וחתמה: אנונימית.