גרנו בקומה שנייה ברמת גן עם מרפסת ומעקה ברזל עם רווחים. אמי הושיבה אותי עם הרגליים מחוץ למעקה שאתבונן ברחוב. ישבתי כך שעות. היא לא הבינה שהפולקעס שלי היו שמנות ונתקעו בברזל. היא הייתה משוכנעת שאני פלגמטי ונהנה מתנועת המכוניות ברחוב מודיעין. ואני התביישתי להתלונן, משום שתמיד הניחה בהישג ידי צלחת עוגיות. מישהו היה נותן לדבר כזה לקרות היום?
כשעברנו לרמת חן, היינו מציתים בחופש את השדות היבשים בין הבתים בשכונה ואחר כך עוזרים לכבאים לכבות את השריפה. זאת הייתה ילדות. במקום לצפות בטלוויזיה עלינו עם טרנזיסטור לעץ והקשבנו ל"פול טמפל", בחסות "מרווין, בכיר שעוני שווייץ". לא היה מזיק אם היית מקריא לילד ספר לפני השינה, אמרה אשתי.
זה מה שקיבלת מהווידוי המטלטל שלי? שאלתי. היא אמרה שהיה באמת נוגע ללב אבל חסר לילדים גירוי מילולי. הם יותר מדי מול משחקים וטלוויזיה. אולי כדאי שאקרא פעם נוספת את הכתבה שעליי לשלוח לעיתון, אמרתי, רק כדי להיות בטוח.
התרעות פיקוד העורף