נסענו למוזיאון יעקב אגם בראשון לציון. בדרך כלל יש שם פעילויות נפלאות לילדים, אבל הפעם המקום עמד ריק. חלפו רק יומיים אחרי מתקפת הכטב"מים של מעצמת הגונדי, ואנשים עדיין חששו לצאת לבילויים כאלו ואחרים. נכנסנו למוזיאון היפה, היא הביטה בתמונות הצבעוניות, באחת מהן היה משולש תלת־ממדי כזה וצבעוני מאוד. שאלתי אותה “גפן, מה את רואה פה?". “מגן דוד", אמרה בלי לחשוב יותר מדי, “זה של מדינת ישראל, והחיילים שומרים עלינו, את יודעת? הם צועדים שמאל־ימין־שמאל", פסקה והחלה לצעוד ברשמיות. מפגן כוח צבאי באמצע מוזיאון בראשון, זה עוד לא היה לי.
כולן אמרו דברים כמו “יש ברבורים והם באגם, והם שוחים" ורק אביה, שעמדה בפתח הדלת עם סמרטוטים לראשה שמכסים על הקרחת שעשתה לה אמה, סיפרה סיפור על הברבור שהיה פעם נסיכה ועל האגם שהציל אותה (סלחו לי אם זיכרוני בוגד בי, אבל בוודאות, זה ספר הילדים שהכי אהבתי).
אחר כך התחננתי לשים לה את טיפות העיניים, אבל היא סירבה ובכתה וכל כך רציתי לוותר לה, אבל העין נראתה ממש גרוע, ועם כל הכבוד למלחמה הכוללת העומדת בפתח, אני לא יכולה לתת לה להיות משה דיין. אז השכבתי אותה, פתחתי איכשהו את העין וטפטפתי לה טיפות. היא קצת בכתה, אבל חיבקתי אותה חזק וישבנו לאכול יחד. כואב לי לראות אותה ככה, ובעצם לאיזה הורה לא כואב לראות את ילדו סובל או לא בקו הבריאות?
התקופה קשה מאוד, כלכלית, מוראלית, לאומית, אני כותבת אליכם ממזרח ראשון לציון ומטוסי קרב חגים מעל ראשי, אין לי מושג אם תפרוץ מחר מלחמה או לא ואם יש לי מספיק סוללות לטרנזיסטור שאמי כפתה עליי לקנות. אבל טוב לי, הרפואה פה הצילה לי את החיים רק לפני חודש, הבת שלי נמצאת בגן נהדר, המקרר מלא, ואם קצת קשה, בחוץ יהיו אלף ידיים שיושטו אלינו בבקשה לעזור (חוץ מהגברת שפגשתי במאפייה, מבחינתה אני מוקצה).
לגרוש שלי יש אזרחות אמריקאית ובכל זאת ולמרות הפצרות משפחתי, אני לא רצה כדי לברר על אזרחות כזו לבת שלי, אולי זה נשמע ניאנדרטלי ואולי מתחסד, אבל זו ארצי, מולדתי, ועל הדבש ועל העוקץ אשאר בה. כיביתי את הטלוויזיה ופתחתי את העלון שקיבלנו מהמוזיאון, מה מסתבר? המשולש הצבעוני ההוא שראינו, זה באמת מגן דוד. חייכתי לעצמי, ורגע לפני שנרדמתי תשושה על הספה, התגאיתי. עם דלקת או בלי, המבט של הבת שלי בכיוון הנכון.
התרעות פיקוד העורף