"את באה לסופ"ש בצפון?", שאלה אותי חברה בשבוע שעבר. כשאני שומעת "צפון", אני מיד נדרכת, כי יש שם מלחמה, אף שמעטים מדברים עליה (נכון לשעת כתיבת שורות אלו, כמו שאומרים אצלנו), ונדמה לי לפעמים שמה שקורה שם נדחק לשולי החדשות. לא שיש דברים פחות חשובים על הפרק, ובכל זאת, אנשים לא גרים בבתים שלהם כבר שבעה חודשים, חבל ארץ שומם, שטח צבאי סגור.
יכולנו לאתר חטופים נוספים? עם ישראל הורס לצה"ל את התוכניות
רגע לפני התקיפה ברפיח, תקלה במטוס הקרב הובילה לאירוע חריג
אנחנו עם מאוד מוזר, שהחוסן הטבעי והטוב שלו גורם לתופעת לוואי מסוכנת, שבאה לידי ביטוי בין היתר בנטייה להתרגל מהר לדברים ולקבל אותם כמובנים מאליהם.
"כשאת אומרת צפון", עניתי לה, "למה את מתכוונת?". כשענתה, מיד נכנסתי לאפליקציה של פיקוד העורף, לבדוק אם היו שם התרעות לאחרונה. "לא היו", הרגיעה אותי החברה. "זה יחסית רחוק מהגבול". ואני עניתי שמרחק זה עניין יחסי במדינה שיושבת בתוך אויביה.
כך, אף שיש בצפון "הקרוב", כמו שאנחנו מכנות אותו עכשיו, הרבה מקומות שכדאי לבקר בהם, ולו כדי לסמן לעצמנו את הטריטוריה המקומית ולעזור לכל העסקים שנפגעו - הרגשתי שזה קצת גדול עליי.
הסתגלנות הישראלית הגיעה לשיא, כשהחבר שאליו היינו אמורות לנסוע ניסה לשכנע אותי שכדאי להגיע אליו דווקא עכשיו, כי זה עלול להיות לא אפשרי אם תיפתח חזית לחימה נוספת בצפון (נכון לשעת כתיבת שורות אלו, היא לא נפתחה). תחשבו כמה זה לא נורמלי לציין את הערת הסוגריים הזאת, כמו שלא נורמלי לשבת בבר ולתכנן ביקור אצל חבר תוך מחשבה על מהלכים צבאיים ומדיניים. אבל כולם עוסקים בחישובים של לוחות הזמנים הללו כאילו זה עניין של מה בכך, כאילו שהגיוני לגמרי לדסקס על זה.
אני לא מפחדת, אני דרוכה. לא מתחשק לי להיות דרוכה בחופשה, עם סטייט אוף מיינד של "צריכה לעשות דברים" במקום של "רוצה לעשות דברים", כי זו המהות האמיתית של חופש. החיוכים הכי יפים שלי בתמונות מטיולים, גם כשאני נראית זוועה עם כובע טמבל על איזה הר ובלי קרם פנים, מתאפשרים רק משום שאני ברגע נטול מתח או פחד, עושה בחירה של מה שאני רוצה לעשות ולא מה שאני צריכה לעשות. המצב הנוכחי מצריך אותי לחשוב על כל כך הרבה דברים שאי אפשר לא לחשוב עליהם, לפחות עד שמצפון תיפתח הטובה או עד שלפחות יעבור חלק מהזעם.
בסוף לא נסעתי איתם רחוק. הגענו למקום קרוב יותר למרכז. לא שהמצב בטוח יותר גם במקום הזה או בכל מקום בארץ.
מאז שהחלה המלחמה וכל מה שקרה בעקבותיה, עולות בי מחשבות שלא חשבתי קודם וסיגלתי התנהגויות שלא עשיתי בעבר. יש לי תהיות שאין לאף אחד בעולם המערבי, למשל השאלה מה יקרה אם ביום שבו נהיה בקיבוץ, תפרוץ פתאום מלחמה בצפון. או למשל המחשבה מה לארוז איתי בתיק ללילה אחד. דפוסי חשיבה שמתאימים יותר לתקופה מאוד ספציפית במאה הקודמת מאשר לעכשיו.
נזכרתי בסנפלינג שעשיתי במנרה לפני כמה שנים, בטיול שערכתי לראש הנקרה ובביקור בחוף אכזיב רגע לפני שפרצה המלחמה והאזור נסגר לחלוטין. חשבתי כמה מוזר שאי אפשר עכשיו לנסוע לאזור הזה, המקום שהכי נעים להיות בו בקיץ, ולא ברור מתי יתאפשר להגיע אליו שוב.
בסגר השני של הקורונה ניצלתי את אישור התנועה שהיה לחבר כדי לנסוע עד הנקודה הצפונית ביותר במדינה ולעשות מבחני רכב בכבישים שוממים. מדי פעם נתקלנו בצד הדרך בפרה מלחכת עשב שהסתכלה עלינו, שני בני אדם שצצו לה אחרי חודש שבו לא ראתה אדם אחד. פתאום חשבתי על הטבע בתוך כל הכאוס הזה, שממשיך כסדרו ושום דבר לא מפריע לו.
כמו אז, כשירדנו לאכזיב הריקה מאדם, מבלי שריחף מעלינו איום צבאי, גם כיום - הים אותו הים, הסלעים שהגלים נשברים עליהם והשוניות הקסומות עדיין שם, הדגים שוחים להם באין מפריע והטבע ממשיך בשלו.
גם היום אני לא יכולה להרפות מהמחשבה שבין יירוט לג'יפ צבאי חולף, הטבע ממשיך בגלגוליו הטבעיים ונזכרת שיש לו נטייה להתחדש, למרות הכל. זה התחיל עם השלכת, המשיך לפריחה ותכף כל הירוק יצהיב, כי ככה זה בקיץ, וחוזר חלילה. הטבע כמנהגו נוהג, וכך הוא ימשיך עד אינסוף. גם אם אנחנו, שלכאורה אמורים להיות חלק ממנו, כבר לא.