גרסת גרינברג

המרחק בין בתינו ברמת השרון היה חמש דקות נהיגה, ודנקנר ניצל את הקרבה הזאת לביקורי פתע ללא תיאום מוקדם, לרוב בארוחת צהריים. בקוטג' של משפחת דנקנר בנווה מגן לא השתמשו בדלת הכניסה הראשית אלא בדלת המטבח הסמוכה לה, מנהג שהכתיב לדנקנר להשתמש בכניסה האחורית אצל אחרים.

במקרה שלנו, לעקוף את הבית, לפתוח בהפתעה דרמטית מכוונת - מלווה לעתים בצחוק מרושע לטובת הילדים - את דלת הזכוכית הגדולה ולהסתער פנימה לחדר האוכל ולמטבח. בהתחלה זה הפחיד, אבל בהמשך זה היה מקור לבידור לילדים, שחיבבו את דוד דנקנר המשוגע ואת מופע היחיד שלו.

לזכותו, היה לו דיבור טוב עם ילדינו. לעתים גילה עניין ממש כאשר חקר אותם בענייני בית ספר, פנאי, חברים וכדומה. הילדים חיבבו את הסחת הדעת מהשגרה, גם משום שחלק ממנה היה תיאטרון: מונולוג ממחזה של שייקספיר או להאזין לדוד אמנון שר אריה מאופרה בקול גדול.

בתשובה לשאלה אם הוא רוצה לאכול משהו אחרי ייבוש הקולה, ענה דנקנר בשלילה וישב לאכול עם הילדים או בעמידה ליד הדלפק. את העשן שעלה מאוזניה של נעמי הוא פירש כהתלהבותה מהאתנחתה החינוכית בצהרי היום. לעתים נדירות הייתה סיבה ספציפית לביקור, והאיש שבא להציק עזב כפי שבא.

יותר מ־30 שנה חלפו מהימים ההם, ודנקנר - כמו חברים אחרים שלי - איננו. בימים המייאשים והמרים הללו אני תוהה מה היה דנקנר חושב וכותב על "המצב", מה הוא היה מבין שאני מחמיץ. זאת השחתת אנרגיה ללא תכלית, כי כדי לנחש את דנקנר היה צריך להיות חזאי, ידעוני, נביא וקורא בקפה. לגבי החברים האחרים אני פחות מבולבל; עמדתם הייתה פחות קפריזית.

במהלך אחד ההרהורים האלה קפץ לי ספר של דנקנר בשם "הפסטו של השכן ירוק יותר" (1997), אסופה של טורים ממדורו "החיים בעיר", שהופיע ב"הארץ". אחד הפרקים נקרא "למה לא הזמנתם אותנו?" ובו ליקט דנקנר סלקטיבית ולשיטתו מסיפור אמיתי את העובדות שתמכו בתזה שלו שבה הציג זוג חברים בשם גרינברג, שהם אורחים מופתיים בנסיבות מסוימות ומבוהלים, קטטוניים ומחויבים באשפוז, כאשר הם מוזמנים לארוחות רבות משתתפים שהדנקנרים נהגו לזמן.

לפי דנקנר, הגרינברגים היו נהדרים בגפם עם מארחיהם, ומסוגרים, מבוישים ונידפים ברוח סביב השולחן בחדר האוכל, כאשר האורחים החלו מתווכחים בקול רם המלווה בקללות, מילים קשות וחזרה לסכסוכי דמים היסטוריים. כדי להסיר ספק, האורחים היו נציגי העילית האינטלקטואלית והפוליטית, אבל אחרי יותר מדי אלכוהול האווירה התחממה, ולשיח התרבותי התגנבו ביטויים שלא היה אפשר לומר בטלוויזיה, שבה הופיעו כולם דרך קבע.

לא היה אפשר להחמיץ שהזוג גרינברג היו בני דמותם הספרותיים של הזוג מיברג, והדברים היו ברורים כבר מהפרסום בעיתון. לא השתוללתי מכעס, בעיקר משום שבשנות עבודתנו המשותפת השתמשנו דנקנר ואני בדמויות הלקוחות מחיינו, כולל אנו עצמנו מחופשים קלות, והכל נעשה ברוח טובה אך לא חפה מארסיות עוקצנית. דנקנר לא התיימר שהכל אמת, חוץ מהפעמים שכן.

כמי שהיה גם עורך שלו, נהניתי יותר משסבלתי. הכל נהיה ברור עם סיפור שכתב דנקנר למוסף האוכל שערכתי ב"חדשות", ובו סיפר כיצד התלווה ליגאל אלון בביקור אצל מלך שבדיה; ביקור שבו במהלך ארוחת ערב חגיגית הוא מגלה שרוכסן מכנסיו פתוח ואז הוא מגיף אותו בבהלה ומכניס בטעות לחנות חלק ממפת השולחן. כשהוא קם ללכת לשירותים, הוא מושך איתו את המפה עם התקרובת לנגד עיניהם המשתאות של דוכסים, רוזנים ואורחים. זה היה מצחיק; אמיתי זה לא היה.

הספר אזל וניתן להשיג אותו בחלק מחנויות הספרים המשומשים. מצאתי עותק ב"בוקספר" בחיפה וקראתי את הסיפור הקצר שאיים לגרור אותי לימים אחרים שבהם היו עימותים דרך חיים. הטקסט עדיין מעוות כהוגן כדרכן של פארודיות והומורסקות; דנקנר ידע לפצוע; אבל גיליתי שאני שווה נפש ואין לי כל כוונה להתקוטט עם חבר מת וממש לא אכפת לי מה חושב הזולת על טיב הקשר בינינו. כדאי רק לתת את ההקשרים האותנטיים ואת הרקע, כדי שהמיברגים לא ייצאו קפריזיים, נרגנים ולא מנומסים.

"ברגע הראשון שפגשנו את הגרינברגים", כתב דנקנר, "הם ממש מצאו חן בעינינו. זה היה באיזו מסיבה רועשת ודחוסה מדי והגברת דנקנר ואני יצאנו למרפסת לעשן סיגריה. צנחנו על שני כיסאות קש ואז הסתבר לנו שבגלל החושך התיישבנו על גבר ואישה שישבו דוממים והביטו אל תוך הלילה. מיהרנו להתנצל עמוקות והתחילה שיחה, והם היו באמת נורא נחמדים, משכילים ומלאי הומור".

התיקונים מינוריים: נפגשנו ב"חדשות", והדנקנרים לא התיישבו עלינו כשיצאו לעשן, אף שאני עצמי כתבתי שמכיוון שנהגנו להגיע לאירועים בזמן, כלומר לפני הזמן, ולא רקדנו או התלהמנו, היו מקרים שבהם חשבו המארחים שאנחנו מחכים לוואן מיוחד שיבוא לאסוף אותנו משום שהיינו נכים. טענתו של דנקנר הייתה שבמחיצת אורחים נוספים, שהוא לא חשף את שמותיהם או מעמדם בחברה, תקף אותנו שיתוק.

מה שהוא השמיט מהדיון היה העובדה שלדנקנרים היה גולדן רטריוור גדול בשם דון, שכמו אסקימואים נהג לקבל אורחים בתחיבת אפו הגדול והלח למרכז הגיאומטרי המדויק של מפשעת גבר או אישה ולנער את ראשו. דנקנר לא מיהר לנזוף בכלב ולהרחיק את המטרד הריחני הזה מאורחיו; להפך. זה היה אחד השעשועים בתיבת הכלים שלו.

גברת מיברג אלרגית לכלבים משחר ילדותה, והם עושים לה התקפי אסתמה קשים. ההבטחה להשאיר את דון דנקנר בדשא בעת הארוחה לא קוימה, ונעמי נשאה בגבורה את אי־הנוחות הגדולה שנכפתה עליה ללא התחשבות ונטלה אנטי־היסטמינים שגם מרדימים.

בנוסף, הדנקנרים היו מעשנים כבדים, אף שדנקנר תמיד היה בניסיון להפסיק. גם האורחים עישנו בחלקם, כולל סיגרים. עבור מי שבא לבלות, לפטפט ולאכול, הגיהינום פתח את שעריו לפני המנה הראשונה. חוץ מזה, שתו שם הרבה יין טוב ומיני קוניאקים לדיז'סטיף, והאלכוהול שחרר חרצובות לשון אצל מי שגם בימים כתיקונם לא היו בכירי תלמידיה של חנה בבלי.

דנקנר כתב שהיינו מבריקים ומעניינים, סיפרנו בדיחות ומעשיות מהחיים (גברת מיברג לא סיפרה בדיחה מעולם), "עד שהתחילו להופיע האורחים האחרים. הם השתתקו פתאום ושקעו בכורסאות שלהם, נוגים ומזוגגי עיניים, וכשמישהו פנה אליהם בשאלה מנומסת, הם נהמו משהו והסמיקו וגם נתקפו בשיעול בלתי פוסק (בגלל אלרגיה והתקף אסטמה) והלכו הרבה לשירותים, וכשיצאו משם הלכו לאורך הקירות כשהם רועדים מעט, התחבאו מאחורי הווילונות והתייפחו חרש". כדי להימלט מוקדם, כתב דנקנר שמלמלנו משהו בדבר הבייביסיטר וברחנו.

שולחן האוכל בנווה מגן היה גדול, ולכן היה אפשר להושיב סביבו אורחים רבים. ההרכב השתנה מארוחה לארוחה, ומה שאפיין אותו הוא שכולם היו סלבס כאלה או אחרים, אנשים שמצפים שתיפול דממה כשהם מדברים, אלא אם הם טובעים בסלבס אחרים.

אני נסמך על זיכרון בן 25 שנה, אבל היו שם יוסי שריד ואשתו דורית, ירון ונירה לונדון, יגאל תומרקין, יוסי וניצה גנוסר, שולמית וטומי לפיד, גדעון ונעמי סאמט, שהתברר שהייתה מורתה של נעמי מיברג ועוד. חלקם אינם כבר, אבל איני רוצה לכתוב ז"ל והמנוח, אלא להתייחס אליהם כאל אנשים שהעובדות בעניינם ידועות. היינו הצעירים בהתגודדות הזאת ובעלי זכות דיבור מינימלית.

היו שם כמה מהטרומבונים הקולניים בעיר. מכיוון שהשיחה הייתה רובה פוליטית והדעות רעמו, באמצע הארוחה בערך היו האורחים מבוסמים, נטולי עכבות, וכחניים, עוינים וקולניים. היו שם גם חשבונות ישנים ואהבות ישנות, והשפה הידרדרה לגסויות שהתחפשו לפואנטות, מישהו קם ונשא דברים קשים בעמידה, ביטל בהבל פה את דעת זולתו, והכל היה ישראלי מאוד וקשה לעיכול. אני דיברתי רק כשפנו אליי. נעמי לא דיברה כלל, ודנקנר, שישב בראש השולחן, חייך בשביעות רצון מעוד מפגש לצים דעתניים בניצוחו שלא היה מרתק במיוחד, וודאי היה חומר גלם למדור הבא. מכיוון שהאורחים היו קשורים גם בקשרים סמויים והיסטוריים, מעולם לא התפתחה תגרה. בסופו של דבר, מאזן האימה בין האורחים לא הופר.

במשך חיי עם נעמי נטלתי על עצמי משימה שמקורה אינו נהיר לי עד היום. אסרתי על אנשים שהיו בחברתה לנבל את פיהם, להיות גסי רוח ולעשות שימוש מופקר במילים שנשמעות טוב יותר בארבע בבוקר בבית מרזח. נעמי לא נולדה בישראל וגדלה בחברה שהתנזרה מהפקרות לשונית. לכן עברו עליי אירועים רבי־משתתפים בדריכות גדולה. כאשר השיחה הידרדרה, ניסיתי להפסיק אותה או קמנו והלכנו. זה היה בערך כמו האחריות שלקחתי על עצמי להגן עליה מאוכל שהוגש לה והתעלם מהיותה צמחונית. אמירה שהייתה פופולרית בישראל לפני שצמחונות הפכה לגיטימית הייתה: "אין עוף במרק, הוצאתי אותו".

דנקנר אהב לתאר כיצד התלוננו אצלו למחרת: "האורחים שלנו הם בדרך כלל אנשים מעניינים וחריפי ביטוי והיו דיונים סוערים ובדיחות לא רעות מסביב לשולחן. ככה אתה חושב? אמרו הגרינברגים, מה אלה היו צריכים להיות, כל הדיבורים האלה בקול רם? החשיבות העצמית הזאת. באמת לא חשבנו שיש לך חברים כל כך נפוחים מעצמם...הגנרל והפסל התווכחו מה הן שבע המסעדות הטובות בצרפת, נשמעו אולי ארבע פעמים ביטויים כמו זין? גרינברג כרך סביב כתפיה זרוע מגוננת ומנחמת. שנים אני מגונן על אשתי מהגסות הישראלית האופיינית הזאת ודווקא אצלכם על השולחן, אני באמת לא מבין".

פרודיה היא ז'אנר לגיטימי, גם אם הוא מנותק מהמציאות, עובדה הגורעת מעוקצו, בתיאור האינטראקציה שלנו עם אזרחי "פופוליטיקה" או עם תנועת היד המבטלת של שריד ורעם קולו של לונדון. מי שלא שמע את גנוסר שוטף מישהו שאמר שטויות, לא נתקל במפולת שלגים מעולם.

"הגרינברגים ישבו חיוורים ונשכו את השפתיים. הוא גנח בכבדות ואשתו בכתה לתוך המרק. כשהוגשה המנה העיקרית הם זחלו לחדר הטלוויזיה וראו את דודו טופז. בסך הכל היה ערב נחמד, ורק כשיצא אחרון האורחים פתחנו את דלת חדר הטלוויזיה וראינו שהגרינברגים ניצלו את ההמולה מסביב לשולחן כדי לכופף את הסורגים ולהימלט בעד החלון".

אנחנו לא מזוכיסטים ולא נקלענו לארוחות הכוחניות ההן יותר מפעמים ספורות. בהמשך עשיתי לעצמי מנהג לשאול בנימוס מי יהיו האורחים. אם זיהיתי אפשרות לתיקולים חריפים כשמפלס האלכוהול יירד, סירבתי בנימוס. דנקנר טען שהם ניסו הרכבים אנושיים שניתן יהיה לצרף אותנו אליהם, אבל המעיין הזה חרב מהר. כמה חברים כבר יש לנו. מכיוון שגברת דנקנר קנתה בשר באטליז שבו קניתי בנאות אפקה, לרוב ביום שישי, לעתים נפגשנו שם, ולפי משקל הסל הבנתי שהיא מכינה ארוחה שאיננו מוזמנים אליה.

אגב, הארוחות היו תמיד טעימות, וגברת דנקנר לא חסכה בפרודוקטים והשקיעה זמן ועבודה. לפעמים זה היה דג סלמון שלם, סלט ירוק, תפוחי אדמה, מגרי חך לפתיחה וקינוחים לעילא. לפעמים זה היה פילה בקר שלם שנצלה בתנור ויצא ורוד במידת ההכנה הנכונה. לעתים רחוקות, אם מישהו מבני דנקנר היה בסביבה, הדליקו את גריל הפחמים. מי שהכיר אותי אז יכול היה לזהות את הדיסוננס שהציג אותי כמי שנמלט מארוחה טובה רק משום שתומרקין החליט להעליב מישהו שלא הכרתי.

"הגרינברגית הקיאה לתוך הסלט (נעמי מעדיפה למות מאשר להקיא) ובעלה העדיף לאכול מתחת לשולחן (בחיים לא), ואחרי חצי שעה בא אמבולנס ולקח את שניהם. אני לא מבין אותך, רעם קולו של גרינברג שדיבר מהטלפון הציבורי במחלקה הסגורה אחרי ששחררו אותו מכתונת הכפייה, אתה מכניס הביתה אנשים שלא נותנים לבן אדם לפתוח את הפה. איפה העידון? איפה התרבות? אתה צריך לעשות חשבון נפש. אנשים מרגישים שבגלל שהם חשובים מותר להם להתנהג כמו חזירים. הם לא מתאימים לכם ובכלל יש לכם יותר מדי חברים. מדוע אתם לא יכולים להסתפק בנו?".

ניתקתי את השיחה ומאז לא ראיתי אותם יותר, אבל אני שומע שהם מסתובבים בעיר ומשמיצים אותנו שאנחנו סנובים וגם פרועים. מצוקת האשפוז, מה לעשות". ברבות השנים למדתי ששיתוף פעולה מקצועי שעלה יפה והצליח, לא הבטיח בהכרח קשר חברתי מוצלח. נראה שדנקנר נהנה להקניט חברים, והדנקנרים סעדו גם אצלנו, אף שניתן היה לנחש מראש שהערב שבו הגיעו בחברת שולמית וטומי לפיד שהוזמנו, לא יכול היה להמריא. עיתונאים, יותר מאחרים, לא מצליחים לשכוח ולהבליג על דברים קשים שכתבו איש על רעהו. הם יכולים להתאפק ערב שלם אבל אפשר לראות להבה קטנה מהבהבת מתחת לעורם.