“אם אין לך דירה, אין לך עבודה, אין לך משפחה, אין לך חברים, מה הטעם בחיים?". מי ששואל אותי את השאלות האלו הוא קשיש חרוש קמטים, לבוש סמרטוטים מצחינים, שיושב מכונס בעצמו בכניסה לבניין שבו אני גר. “אפשר לעזור לך במשהו?", אני שואל ונדהם מהתשובה, “אני צריך לחרבן, אני מחרבן אצלכם בחצר ואין לי נייר טואלט".
כשחזרתי לביתי אחרי שעתיים, מצאתי בתיבת הדואר שלי חתיכת נייר טואלט שעליה נכתב “תודה הר נבו". הר נבו זה שמו של בית הספר העממי שבו למדתי, מתוך כך הסקתי שהקשיש מכיר אותי וכנראה גם הוא למד בבית ספר הר נבו. הפעלתי את כל התאים האפורים במוח בניסיון לחבר את הקשיש עם מישהו שהיה איתי בכיתה ולא הצלחתי.
בלילה, עוד לילה של נדודי שינה וסיוטים. יצאתי למרפסת וישבתי עם כוס קפה וסיגריה, מקשיב לקונצרט הגלים המתנפצים על קיר הנמל במרחק 50 מטר ממני. השעה בערך שלוש לפנות בוקר, קולות של מסוקים שעושים בימים אלו רע על הנשמה נשמעים מכיוון השמיים, הרחוב ריק ממכוניות. במגרש החניה אני רואה קשיש דוחף עגלת תינוק עמוסה בשקיות ניילון, עיתונים וקרטונים. אני רואה אותו מהגב, אבל אין לי ספק שזה הקשיש מהבוקר. למרות המרחק אני שומע שהוא מפזם את השיר “העיירה בוערת" ביידיש.
עד שאני מסיים להתווכח עם עצמי אם להתלבש ולרדת לשוחח עם הקשיש המוזר, הוא נעלם לי מהעיניים. בבוקר אני מוצא בתיבת הדואר נייר מקופל שנתלש מבלוק מכתבים. בכתב יד יפה להפליא נכתב: “נתן היקר, תודה על הנייר טואלט, אני אריה או כפי שקראו לי הוריי ליאון. למדתי שתי כיתות מתחתיך בבית ספר הר נבו. הייתי ילד שונה, אסטרונאוט, התעסקתי במתמטיקה, פיזיקה, ציירתי, פיסלתי, קראתי את כל הפילוסופים הגדולים, הייתי גאון משוגע ומנודה מחברת הילדים בני גילי.
“הרביצו לי, התעללו בי, שרפו לי את שרוכי הנעליים, הכניסו לי את הראש לאסלה בשירותים של הבית ספר. תמיד זכרתי שאתה מעולם לא השתתפת במעשים האלו ואפילו פעם אחת רבת מכות עם אלו שהתעללו בי, ואת זה לא אשכח לך עד יום מותי, שכנראה ממש קרוב. גם כששירתי בצבא הייתי קורבן להתעללות בגלל המוזרות שלי.
“הוריי, שהיו ניצולי שואה, תמיד בכו למה לא הביאו לעולם ילד ‘נורמלי'. פעם עשיתי ניסוי במעבדה הקטנה שבניתי בחדר שלי, שגרם לשריפת הדירה ומאז הוריי לא רצו לראות אותי ולשמוע ממני ומתו מצער. אני הפכתי להומלס בעל כורחי. לא הסתגלתי לחיים נורמטיביים. ניסיתי להציע פטנטים שהמצאתי לחברות גדולות, אבל לא הצלחתי להגיע למישהו שיבין את מה שהמצאתי ודחו אותי כ'משוגע נודניק'. בגין הדחיות האלו כמה פעמים הפכתי שולחנות ותקפתי את אלו שלעגו לי. התייאשתי.
“כשאשפזו אותי באברבנאל, שקעתי במרה שחורה וניסיתי כמה פעמים להתאבד. חתכתי ורידים, בלעתי כדורים, שתיתי אקונומיקה - אבל גם בזה נכשלתי.
“אישה טובה אחת שריחמה עליי, אפשרה לי לגור בחדר קטן שהיה צמוד לדירתה. רצה הגורל המר והיא חלתה ולא הייתה יכולה לצאת מהבית, הייתי עושה לה קניות, מנקה לה את הדירה, מספר לה על הפטנטים שלי, היינו רואים יחד טלוויזיה, הייתי מקריא לה לפעמים פרקים מהספרים שהייתי מוצא בפחי זבל. יום אחד הגיעו הבן והבת שלה מאמריקה והעבירו אותה לבית אבות, מכרו את הדירה שלה וגירשו אותי מהחדר לרחוב. מאז אני חי ברחוב, ישן בחדרי מדרגות ובמכוניות נטושות.
“אני מספר לך את כל זה שלא תחשוב שאני סתם בן אדם מלוכלך שמחרבן לך בחצר. תדע לך שמכל החישובים שלי אין עתיד במדינת ישראל. היא לא תתקיים עוד הרבה שנים. בקרוב תהיה רעידת אדמה גדולה בשבר הסורי־אפריקני, והמדינה תיבלע אל תוך האדמה. זה מדעי מה שאני אומר לך ולא נבואה של שוטה או משוגע שאושפז באברבנאל. תהיה בריא, ושוב תודה על החולצות ובעיקר על הנייר טואלט. אריה, ליאון. מה שתבחר".
הסיפור הוא פרי דמיונו הקודח של הכותב
התרעות פיקוד העורף