בדומה למרבית הישראלים, גם אני נרעשתי למשמע הידיעות על התרסקות המסוק של נשיא איראן אבראהים ראיסי. עקבתי בדריכות אחרי החיפושים, וגם לא ממש הצטערתי כשנודע על מציאת גופתו.
אבל מה שעניין אותי במיוחד היה השאלה - כיצד האירוע הזה ישפיע על איראן בכלל, ועל הפעילות שלה נגד ישראל בפרט. היות שמדובר בתחום שבו הידע שלי מינימלי, עשיתי את הפעולה המתבקשת: קריאת פרשנויות של מומחים, שיסייעו לי להבין את תמונת המצב. והנה מה שמצאתי, מתוך שיטוט רנדומלי לחלוטין.
רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, הסביר בוויינט שמות הנשיא מהווה “רעידת אדמה משמעותית ברפובליקה האסלאמית", והוסיף ש"מותו צפוי לטלטל את המערכת הפוליטית באיראן הן בטווח המיידי והן לקראת מאבק הירושה העתידי. יתר על כן, נסיבות מותו עשויות להסב פגיעה משמעותית נוספת באמון הציבור האיראני במוסדות הרפובליקה האסלאמית".
לא הסתפקתי רק בפרשנים מקומיים, ופניתי לשחקני חיזוק בכירים. למשל, ג'ון בולטון, לשעבר היועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ, שאמר בראיון לרשת הטלוויזיה הערבית אל־חדת': “אם האירוע נובע מתכנון פנימי, משמעות הדבר היא שהמאבקים הפנימיים באיראן הגיעו לרמה שקשה להכיל בפרט לאור היעדר חלופות שעשויות להיות לאיראן לאחר הסתלקותו או פטירתו של המנהיג העליון. המשבר האמיתי שאיתו איראן מתמודדת לאחר מותו של ראיסי נוגע לזהות היורש של המנהיג העליון".
וכן הלאה. רגע לפני שהשתכנעתי סופית שמדובר באירוע מכונן ובעל השפעות דרמטיות, נתקלתי בכמה פרשנים שאומרים את ההפך המוחלט. צבי בראל למשל קבע ב"הארץ" ש"לראיסי לא היה מעמד של ממש בקבלת ההחלטות", ולכן “מדיניות איראן לא תשתנה". האלוף במיל' עמוס גלעד קבע ב"זמן ישראל" ש"באיראן יש תפיסה שמי שמת - מת, וממשיכים הלאה".
ב"מקור ראשון" ציטטו “גורם ביטחוני" שקבע כי “מותו של ראיסי הוא כמעט חסר משמעות". וד"ר מיכאל מילשטיין קינח באמירה הבאה: “מות הנשיא האיראני הוא רק מכה קלה בפרופלור". הפרשנות של מילשטיין פורסמה בוויינט, אותו אתר שבו רז צימט הגדיר כאמור את האירוע כ"רעידת אדמה".
תחשבו, נאמר, על האופן שבו צבי יחזקאלי מנתח את המלחמה בעזה, למול זה של אוהד חמו או אהוד יערי מחדשות 12. בכל המקרים, מדובר בפרשנים לענייני ערבים. וכולם רהוטים, אינטליגנטיים ומשכנעים מאוד. ולחלופין, על הפערים החדים בין הניתוחים הפוליטיים של עמית סגל ואלה של אמנון אברמוביץ'. שניהם משדרים באותו ערוץ.
המסקנה היא שבדומה להיעלמותן של מדורות השבט, נפרדנו גם ממורי הדרך של השבט. עיתונאים שזכו לקונצנזוס רחב, ולהערכה מקצועית גם מצד אנשים שלא הסכימו עם עמדותיהם הפוליטיות. בישראל הנוכחית, כל מחנה מקשיב מראש רק לפרשן שמזוהה עם הצד שלו. קוראים לזה: לשכנע את המשוכנעים.
טיילנו בשבת עם חברים בנחל עמוד. השמורה הייתה פתוחה, אבל ריקה לחלוטין. פגשנו שם רק בחזיר בר. אחד הפקחים סיפר שמאז תחילת המלחמה פוטרו או הוצאו לחופשה כפויה כ־350 עובדים ברשות שמורות הטבע. הנחל היה יפה מתמיד. אבל החוויה הייתה עצובה. ובעיקר - מכעיסה ומתסכלת. למעלה מחצי שנה אחרי תחילת המלחמה, הישראלים עדיין מפחדים. ובצדק.
"האיש שרצה לדעת הכל" (כאן 11) ו"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת) הן שתי סדרות מתח ישראליות שעלו כמעט במקביל, ושתיהן מצוינות. מותחות, עשויות היטב, משוחקות נהדר ובאופן כמעט מפתיע בשתיהן גם יש מרכיב מאוד מאופק. כזה שנגזר מדמויות הבלשים הראשיים בכל סדרה, שהן כמעט דהויות - במכוון. עונג גדול.
התרעות פיקוד העורף