ב־11 באוקטובר, כן, ארבעה ימים אחרי, ח״כ דוד ביטן מהליכוד בילה עם כמה חברים בבית קפה שכונתי בראשון לציון. למה לא? יום יפה. שמש. בירה ושווארמה. עוברת אורח זיהתה נבחר ציבור. היא ניגשה אל החבורה. ״איך אתם יושבים ומבלים כאן כאילו כלום?", הטיחה בביטן, קולה חנוק מדמעות. "אנשים נשרפו, נטבחו. למה אתה כאן, למה לא בדרום? אין לכם כאב בטן על כלום?״. ביטן החריש וחברו תקף את האישה: ״יאללה, עופי מפה, זבל את, עופי״. חבר סיעת הליכוד דוד ביטן התעלם. גברתנים בחולצות טריקו שחורות שבילו איתו, דחפו את האישה וצעקו ״יאללה, כפיים!״.
ויש גם רשימה ארוכה לא פחות של שרים וחברי קואליציה אשר נמנעים מללוות את הנרצחים לדרכם האחרונה, נמנעים מלנחם את המשפחות בעת שבעה, נמנעים אפילו מלהרים טלפון. הלווייתה של שני לוק הי״ד, מסמלי הטבח, שנערכה ב־19 במאי, ממחישה את הזלזול הבוטה של נבחרי הציבור בקורבנות בצורה המדויקת והמצמררת ביותר. השרים התנו את הגעתם בכך שיתאפשר להם לנאום, סיפר לאחר מכן ניסים לוק, אביה של שני, לאחר הלוויית בתו, והוסיף כי קנצלר גרמניה הגיע פעמיים.
אפשר קצת אמפתיה?
מיום הקמת הממשלה, דרך מסע ה״רפורמה״ המשפטית ועד הסיוט המתמשך של שמונת החודשים האחרונים שטרם הסתיים, אני מתחבטת בשאלה: למה בעצם שרים וח״כים אינם טורחים להעמיד פנים? מהן הסיבות שבגללן לא טרחו לשלם מס שפתיים לממלכתיות? למשל, להציג לציבור את התוכנית של לוין־רוטמן כרפורמה שנועדה לשפר את המערכת המשפטית ולהיטיב עם כלל אזרחי המדינה. למשל, להפגין אמפתיה למשפחות החטופים ולמפונים מהדרום ומהצפון.
למה הם מתעקשים ואף מתאמצים להפגין זלזול בנפגעים ואטימות לב הזועקת לשמיים? כי הם שוהים במגדל השן? כי הם לא יודעים להתנהל ולהגיב במצבי לחץ? כי התקשורת בדרך הטבע תרה אחרי אדם שנשך כלב והתבטאויות ממלכתיות פשוט לא זוכות לחשיפה? ואולי משום שהגיעו למסקנה כי התנהלות פומבית כוחנית ובוטה מביאה קולות?
כאן חייבים להפריד בין נציגי מפלגות נישה ונציגי מפלגת השלטון. כשסגן שרת התחבורה אורי מקלב מיהדות התורה מבהיר כי הפיצוי לנהגים שייפגעו מחסימת הכבישים במהלך השבוע הוא חיזוק שמירת השבת במדינה, הוא כלל וכלל אינו מבקש לרכוש אהדה של אותם הנהגים. הוא מחדד את הלעומתיות, הוא מדגיש ומעמיק את העימות בין ציבור בוחריו לציבור החילוני וכן הציבור הסרוג שבחלקו הגדול אינו שותף למהלך, במטרה למנוע זליגת מצביעי יהדות התורה לליכוד או לבן גביר.
ואם כבר אמרנו בן גביר, אז השר לביטחון לאומי הוא מקצין ומתריס במודע ובדרך בוטה בהרבה מזו של הפוליטיקאים החרדים. בשונה מבצלאל סמוטריץ', מאורית סטרוק, ממירי (כבר אמרנו) רגב, מעמיחי אליהו ומשרים נוספים, את בן גביר לא תשמעו קובל על כך שדבריו ״הוצאו מהקשרם״. בן גביר נוקט במודע בקו אנטי־ממלכתי מובהק. הולך עם הממשלה ומרגיש בלי. שיטה שמוכיחה את עצמה בגדול בסקרים.
תגידו תודה לשליט
התשובה ״כי התקשורת מספקת כותרות רק כשאדם נושך כלב״ לאו דווקא מניחה את הדעת. דבר ראשון, גם אם הטענה נכונה, תאוות פרסום לא אמורה להניע את שרי מפלגת השלטון לרוץ בחוצות העיר ולנשוך כלבים. ועם זאת, הנטייה הזאת מאפיינת את אמצעי התקשורת והחלה לפני כ־400 שנה, עת יצא לאור בפריז העיתון הראשון בהיסטוריה המודרנית. ועדיין, בכירי הליכוד, שלא לדבר על ראשי המפלגה, הקפידו בעבר לנקוט קו ממלכתי, למתג את עצמם כמי שדואגים לכלל אזרחי המדינה והקפידו לטפח את מעוזי המפלגה: את הערים בפריפריה. התשובה ״אלה פליטות פה לא מוצלחות, הם בלחץ, הם לא יודעים להתמודד״ גם כן אינה מניחה את הדעת. שרי הליכוד אינם טירונים. גם צחי הנגבי לא.
התשובה היא כי הם באו לא רק למשול. הם באו להישאר. הם מתנהלים מתוך תחושה עמוקה כי לא נולד מי שיטול מידיהם את השלטון. ממשלת בנט־סער־ליברמן־לפיד הייתה תאונה שתוקנה כעבור שנה ולא תחזור. על כן אין להם סיבה ואין צורך לבקש את תמיכתו ואת אמונו של הבוחר: התמיכה מובטחת. ופוליטיקאי שמשוחרר מהצורך לרצות את המצביעים, הופך מנבחר ציבור לשליט. ממשרת הציבור, לאדון.
לשלטון שלא עתיד להתחלף, אין חובות כלפי האזרח. האזרח לעומת זאת חייב לשלטון. אם נחטפת, השלטון לא חייב לדאוג לך. אם דאג, עשה לך טובה, ועליך להודות לשליט ולרעיית השליט באופן אישי. אם עזבת את הבית כי אתה לא מוכן משום מה לסכן את משפחתך ולספוג הפצצות חוזרות ונשנות של חיזבאללה, השלטון לא חייב לדאוג לכם לדיור חלופי. ואם הואיל לשכן את משפחתך בחדר במלון, אל תהיה כפוי טובה, עליך להודות לממשלה על השנה המדהימה. עובדה שלא נזרקת לרחוב, וזה בכלל לא מובן מאליו. עובדה שהמפונים מבלים בבתי מלון על חשבון המדינה 24/7 ואילו מירי רגב זכאית לבלות במלון על חשבון המדינה רק שני לילות בשבוע. כי אותך פינו מהבית ואת מירי רגב לא פינו מביתה וממשרדה. היא כאן בשביל להישאר.
התרעות פיקוד העורף