“באופן כללי, ההנחה היא שאמהות רוצות קשר טוב עם הבת שלהן. יש לנו פה שתי נשים שמתפוצצות אחת על השנייה. בואי נעשה את זה לא רגשי, בלי לחשוב אם זה בסדר או לא. אני לא מצדיקה את אמא, אבל יש לנו פה אמא שבאה אלייך בדרישות. אין לך שליטה עליה, על הארנק שלה או על הזמן שלה, אבל יש לך שליטה עלייך. את עושה בחירה, והבחירה היא לגור בבית, כי זה משרת אותך במשהו שהוא נכון וטבעי.
אבל לגור בבית, זה אומר שיש לך מחירים על לגור עם אמא שלך. את צריכה כל פעם לקבל החלטה איך את מגיבה למה שהיא אומרת או עושה. כן צריך להתחשב בך, והציפייה שלך נכונה וצודקת. אך אמא שלך לא יכולה לעשות את זה כרגע, יש לך אמא שבנקודת הזמן הזו לא יכולה לספק לך את זה. לפי מה שאת אומרת, היא לא מסוגלת לתת לך את הדברים הרגשיים שאת צריכה. לדעתי היא תוכל לתת לך אותם כשתעשי מה שהיא רוצה בלי לריב איתה”.
“אני חושבת זה נורא, שהאולטימטום הזה ילדותי, נקמני ורע. היא עושה נזק לילדים. אתה יכול להחליט מה שאתה רוצה, כן להביא את בת הזוג שלך או לא, יש לכך מחירים, ויש את מה שאני רוצה להרוויח. גם אם זה פתח שאין לו סוף, כל פעם שרעייתך לשעבר תעשה את זה, תצטרך לקבל החלטה. אם תרגיש שהיא כופה עליך עוד ועוד דרך איומים, תאמר לה שהפעם זה יהיה כמו שאתה רוצה. ההחלטה שלי היא על מה אני מוותר, מה אני מפסיד ומה אני מרוויח. כל מה שתחליט יהיה שלך, לך על זה ותהיה שלם”.
“בגיל של בנך, עולמם החברתי של הילדים מאוד משמעותי בהתפתחות שלהם. הם מאוד רוצים חברה. אנחנו נולדים כיצורים חברתיים. יש כל הזמן ממשק עם החברה, היא נותנת לי את הסימוכין למי שאני. אנחנו בונים את הזהות שלנו אל מול החברה. הבן שלך מאוד חברותי, רוצים בחברתו, הוא נוכח, מורגש ואהוב, אבל זה לא מעניין אותו. יכול להיות שהוא מתקשה ליצור קשרים, יש לו עולם פנימי עשיר וגדול מאוד והוא לא צריך ילדים אחרים. ילדים שמתקשים בחברה הם ילדים שרוצים חברה, אך לא יודעים איך לעשות זאת”.