נוכח המלחמות המתרגשות עלינו, לפעמים קטנות לפעמים גדולות, לעתים קצרות ולעתים, כמו הפעם, ארוכות, אנו נוטים שלא להבין שכולן הן חלקים ממלחמה אחת – של ההתנגדות הערבית/מוסלמית לקיומנו. זו אומנם לובשת צורות שונות ומבוצעת על ידי גופים שהם לא פעם בלתי מקושרים לכאורה, שמביני דבר בינינו מתעמקים בזהותם הנפרדת ובייחודם - אבל היא אחת, והיא קיימת כבר מאה שנה.
בעצם, מאז הצהרת בלפור וכיבוש הארץ על ידי הבריטים – דהיינו, מאז ההגירה היהודית לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגירה שהיעד שלה הקמת מדינה יהודית. לאורך מאה השנים הללו היו פעמים אין־ספור שסברנו שאם נטפל בבעיה זו או אחרת המעשים נגדנו ייפסקו. שאם למשל נוותר על חבל ארץ כזה, או על דרישת ריבונות כזו, מתנגדינו לא רק שייאותו להפסיק את מאבקם נגדנו, אלא שיהיה לנו שלום עמם.
שמונת החודשים האחרונים החדירו בנו את ההכרה שהמאבק שלפנינו הוא ארוך ובלתי נמנע. אין קיצורי דרך. המאבק יימשך – יש לקוות עם הפסקות ברוכות – עוד שנים רבות, וילבש צורות שאין לדעת מה תהיינה. ככל שהתובנה הזו תישאר נטועה בנו, וככל שנדאג לשנן אותה גם לבאים אחרינו, היא תמנע מאיתנו לעשות מעשי שטות כמו אלה שעשינו בעבר, שרק עודדו את האויב והעצימו את מלחמתו בנו, הביאו עלינו קורבנות מיותרים, והכניסו אותנו למצבים מסוכנים – ביטחוניים ומדיניים – שניתן היה לא להיקלע אליהם. עם הזמן יושלם ביסוסנו כאן, אני משוכנע בכך. אבל זה בתנאי שלא נחפש קיצורי דרך ולא ניתפס למקסמי שווא.
התרעות פיקוד העורף