זו תקופה רעה שאנו במלחמה נגד כל העולם, כולל כמה זירות מדממות ומלחמת אזרחים על זהות לאומית בין צבא אלוקי הציונות הדתית־משיחית מול צבא הדמוקרטיה הליברלית.
למלחמה נגד האויבים מבחוץ נגררנו עקב מדיניות ממשלה שלא הותירה למטכ"ל ברירה אלא לעשות הכל כדי לנצח – גם כאשר היה ברור שהממשלה פועלת בחוסר הבנה ואחריות, בטמטום פשוט ובחוסר ביטחון רהבתני. כמו איזה התקף שכרות של מהמר שמשליך לכל עבר קלפים, קוביות וז'יטונים בחדוות אחריי המבול.
במקביל, בזירה הפנימית, יש עלייה ברמת האלימות שמפעילה הממשלה מול תנועות המחאה, ועלייה בניסיונות ההשתלטות על תקשורת המיינסטרים. מה שמחייב את המחנה הדמוקרטי־ליברלי להילחם, גם הוא, על כל הקופה. המשמעות היא או עולם התורה וקידוש השם, או עולם המדע וקידוש האדם.
כל הג'אז הזה הוא חלק מהנדוס התודעה הפטריוטי של הימין, כאשר פה ושם גם האגף הליברלי תורם את חלקו בתחושה כאילו יש קונצנזוס על הלגיטימיות של ניהול מלחמות ההתשה הנוכחיות. שהן אפילו יותר מטומטמות והרבה יותר מסוכנות ממלחמת ההתשה הנשכחת, והבון־טון של תנועות המחאה אמור להיות די למלחמות ההתשה שמשרתות את המשך שרידות הקואליציה.
במקביל, חייבים להוריד את נפח הפעילות ברצועה, אלא אם כן יש מודיעין אמיתי שמאפשר את חיסולו של סינוואר במחיר נמוך של נפגעים (מצטער, אלו הם החוקים הפוליטיים שמערבים דמונים רצחניים ברמה האישית בחשבון הפוליטי והאסטרטגי).
לכאורה אנחנו באמצע מלחמה, והפסקה חד־צדדית נחשבת ככניעה. למעשה הציבור הישראלי המבולבל והמבוהל יקנה בקלות צוהלת את הקרקפת של סינוואר תמורת הסכמה לנסיגה רבתי ואפילו להכנסת כוחות הרשות. ותסמכו על הטרמפיסט נתניהו שיהפוך את האירוע, אם וכאשר, לניצחון מוחלט.
"מכל הצדדים", אה?
בינתיים אנחנו בראשיתה של מלחמת אזרחים, כאשר הפער בין הממשלה וחלק ניכר מן הציבור מתרחב והולך. לא כולם בצבא העם במילואים מזוהים עם תנועת המחאה, אלא שצה"ל בלעדי המזוהים עם המחאה אינו מסוגל לתפקד ביעילות (מגבלות הכוח), והוא מגיב בפומבי כנגד מדיניות הממשלה. אקט שנובע מהקרע בין צבא הממשלה לחלק מצבא המילואים, והוא הבהוב נורית אזהרה לפני שהמכונית עולה באש.
אי־הבנת מגבלות כוחו של צה"ל מצד הממשלה גרמה להיווצרות המלחמה הרב־זירתית (צה"ל הוא רק הקבלן). כדי להצדיק את ההידרדרות, נוהגים דוברי ומדבררי הממשלה לתאר את המצב כמלחמת קיום. תיאור לגמרי מופרך, שפוגע במאבק תנועות המחאה כמי שמאיימות על הקיום, והתנהלותן מצדיקה את אלימות המשטרה בהפגנות. לכאורה כדי לשמור על הסדר, למעשה מרחיבה האלימות את הפער בין המפגינים שהזיהוי האישי שלהם הוא עדתי־ליברלי־דמוקרטי, ובין השוטרים שכאילו שייכים לצד העדתי־ימני־דיקטטורי.
"מכל הצדדים"? באמת? עזבו פערים אידיאולוגיים ומנטליים ותתרכזו בטכניקה של הנדוס התודעה: במציאות יש צד אחד בעל יכולות הכרעה והוא מחליט בלבדי בניהול המדינה. זהו הצד שלא לוקח אחריות והוא מנצל את הרוב בכנסת לטרפוד כל הסדר.
ויש צד שני שאין לו יכולות פוליטיות לצורכי ניהול אסטרטגי של המלחמות פרט לתנועת המחאה, ואז מפעילים נגדה את הפעלול הנבזי והמתחסד הזה של "כל הצדדים" ו"חייבים למצוא דרך להתחבר". עם מי בדיוק? עם שוכני שכשוכית המדמנה של הליכוד ושות'?
בינתיים יש לנו עסק עם ממשלה ואספסוף שאינם מבינים את המשמעות של מגבלות הכוח (חללים ועוד חללים ועוד חללים). בצה"ל נוקטים בשטח צעדים למניעת ההרג, והממשלה מפעילה תעשיית רעל שמציגה את צמרת צה"ל כבוגדים.
כמו העיט שמנקר בכל יום בכבד של פרומתיאוס, כך מנקרת בלבו של כל ישראלי מודאג השאלה אם הגענו לנקודת האל־חזור בקרב על קיום המדינה. מצעד חללי האכזריות האטומה יימשך עד שלא יקומו כאן ארבע אמהות וארבעה אבות כפול מאה אלף, וישביתו את הממשלה המופקרת הזו.
התרעות פיקוד העורף