תוך כדי לחימה בצפון, בדרום ובגדה בואכה סיכוי למלחמה רב־זירתית, מתנהלים בישראל גופא קרבות פנימיים על סִפו של מרי. הן אזרחי והן צבאי. כאילו אנחנו צופים בנד עשן מיתמר, ממתינים שהלבה תפרוץ ותוהים אם אלו הם ימי פומפיי האחרונים – ונחשול הלבה והאפר יכסה אפילו על יושבי בתי הקפה בתל אביב.
בצד החששות: אם מישהו חושב שניתן בפער המנטלי, האידיאולוגי והפוליטי לנהל מלחמה ארוכה, הוא פשוט טועה או משלה את עצמו וסביבתו. חיילי ישראל (אלו שחושבים עצמאית) הם לא גלדיאטורים בקולוסיאום של רומא שהיו מריעים "הידד לקיסר, העומדים למות מצדיעים לך!". ואכן, סימני סירוב לשרת במילואים החלו לצוץ פה ושם, וזהו סדק שמאיים על החומה כולה.
בין שיש למלחמה שתפרוץ הצדקה ובין שלא, הממשלה הזו תקעה אותנו בסמטת דמים שמחייבת תחזוקה מיטבית של הצבא בחיילים ובאמל"ח. ובאותו הבל פה מסריח מערק או משמפניה, מפלה הממשלה בין דם חרדים לאחרים, משחדת את המתנחלים במקום להקל על המפונים ומתעלמת מהחטופים. וזו היא רק ההתחלה.
ואם תחת פני השטח יש פערים בין מטרות המלחמה של צה"ל ושל הקבינט הביטחוני החדש, מה אמור החייל החושב לעשות? בייחוד כשהוא רואה סקרים שבהם רוב העם סבור שהמטרות האסטרטגיות של הממשלה ובייחוד של ראש הממשלה נגועות בשרידות אישית ופוליטית. וכאילו לא די בחללי שווא, נדרש הציבור לשלם גם על שיפוץ בריכת השחייה של בני הזוג המלכותי.
עשרות חיילים וחיילות מילואימניקים גיבורים (בטח גיבורים) חתומים על מכתב סירוב להמשיך לשרת בעזה. זו אומנם טיפה בים, אבל הטפטוף נמשך, והוא אמור להיות חלק מתנועת המחאה. "בעקבות ההחלטה להיכנס לרפיח על פני עסקת חטופים, אנו מכריזים שמצפוננו לא מאפשר לנו להתייצב". כל אחד וסיבותיו. אחד מסרב כיוון שנדרש לשרוף בתי מגורים ללא נימוק משכנע. שני הבין כמה אזרחים עלולים להיהרג בכל הפצצה שצפה בה והודיע "אני לא מגיע".
מולם קמו עשרות מג"דים (גיבורים, בטח גיבורים) שחתמו על עצומה להפסיק את חקירות מצ"ח שעוסקות בפשעי מלחמה והפרות משמעת, משום שהן "פוגעות ברוח הלחימה". זו הכרזת מלחמה על פק"ל המטכ"ל. זהו ניסיון לנהל את המלחמה בניגוד לפקודות מטכ"ל ולהצדיק התנהגות בלתי הולמת שנובעת היישר מתהומות הגזענות והשנאה של הימין האפל. זה לא צבא הגנה לישראל, אלא צבא הגנה לפושעי מלחמה שעלול, בדומה למשטרה, להפוך לצבא התקפה על היסודות הבריאים של החברה בישראל.
אין עם מי לדבר
מכתבי הסרבנים והמג"דים הם האיתות לכך שהמרי האזרחי זולג למרי צבאי. מרי אזרחי, לצורך הבהרה, הוא שבירת כללי המשחק באמצעות שימוש בכללי המשחק, כמו השימוש שעושה הממשלה בכללי המשחק הדמוקרטיים כדי לחסל את הדמוקרטיה. האגף הדמוקרטי הוכיח שהוא יכול לארגן הפגנות רצופות של מאות אלפים, לחטוף באצילות מכות משוטרים, לשרוף צמיגים באיילון, ועדיין תחושת הדחיפות שמניעה אותם, אותנו, טרם הגיעה לרמות של מרי אפקטיבי כמו השבתה כללית של המשק.
מאמרם של אהוד ברק ושות' ב"ניו יורק טיימס" נגד נאום בנימין נתניהו בבית הנבחרים, הוא סוג של מרי כנגד מוסכמות לאומיות כמו זו שלא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. העובדה שהזוג נתניהו מכבס דרך קבע בחוץ עליונים ותחתונים שהם מלכלכים בפנים, מלבינה גם את המרי הפעוט של ברק ושות'. מה גם שהג'וב האמיתי של הכותבים הוא לאותת לעולם את דבר אזרחי ישראל שאומרים "זה לא אנחנו, זה הוא ומרעיו".
וזה המקום לנסות להבין כיצד הפכה לחימה מקומית ברצועת עזה להיות קאזוס בלי למלחמה קיומית על גורל העם, המדינה והעולם בגרסת ביבי. בנאום הכי צפוי כמו שהוא הכי שקרי, תאיים תנועת חמאס באמצעות איראן על העולם כולו ואני כאן כדי להציל. יהיה סטנדינג אוביישן באגף הרפובליקני, כשנתניהו יאתגר את המציאות שנובעת ממה שבאמת קרה וקורה בעוטף, ואנחנו כאן כדי להבהיר.
נתניהו הוא האחראי למדיניות הכושלת שהייתה אמורה לרסן את חמאס, והרצי הלוי הוא האחראי למחדל האבטחה בשטח. האינטרס של שניהם היה לצייר את המבצע המקומי כמלחמה כוללת, מה גם שהלך והתברר שהיקף היכולת (המפתיעה) של חמאס חייב התגייסות לאומית, והנה אנחנו כאן, תשעה ירחי לחימה. מאות הרוגים, אלפי פצועים.
מי שאומר לכם שלא ניתן להתנהל אחרת, משקר לכם. מי שאומר שהכל תלוי בסנוואר, משקר לכם. כיוצא בכך גם מול חיזבאללה בצפון. חילופי אש מבוקרים במבצע מקומי הפכו לטריגר בהשראה איראנית למלחמה רב־זירתית שיש בה פוטנציאל לסכנה קיומית. מפונים? זבש"ם של התושבים. מלחמה? ממילא ברור שבתום הלחימה נחזור למשבצת שממנה יצאנו. שלא לדבר על כך שהחיסכון בחיי חיילים במהלך הלחימה יחייב אש מנגד אווירית שתהרוג אוכלוסייה אזרחית, והאמת היא שנגמר לנו האשראי להרוג אזרחים.
מי שערים למצב הם דווקא האמריקאים, שמנעו משלוחי פצצות ברזל טיפש של חצי טונה וטילים מדויקים. היכולת של פצצות טיפשות לפגיעה סביבתית הוכחה במספרי ההרוגים הבלתי מעורבים, כולל אלפי הילדים שמספרם חקוק על מצח כל אזרח בישראל לדיראון עולם.
הצמרת הביטחונית נוקשת על דלתם של מקבלי ההחלטות, כולה רוכלי סעיפים זניחים, ואין עם מי לדבר. מראש הממשלה עד לאחרון הסריסים הנפוחים, כולם נעלמים כאשר צריך להכריע בכן או לא. ממילא לטיפוסים האלה לא אכפת שיתפסו אותם בשקר, בבורות, בשחיתות – וזו רק חצי צרה. גם לבייס שלהם לא אכפת שהם כאלה. גם לא למשפחותיהם ולסביבתם האישית והמקצועית.
כולם שם בטראנס של מימוש הנאות השלטון, שאמור להחזיר להם את הלגיטימיות שנחמסה מהם על ידי השמאלנים. אז מי אתם, הרצי, רונן בר ודדי ברנע שתגידו להם איך לנהל את המלחמה, ומי אתם דרוקרים שתגידו להם מתי ואיך לגנוב?
התרעות פיקוד העורף