רציתי להתחיל, כהרגלי, בדברי ביקורת, בין השאר על כל אלה שמשבשים את חיינו, בגלל הרגשתם, אני מניח, שהם מורמים מעם מכוח שליטתם במוקדי כוח מרכזיים. אולם כששמעתי על מינויו של פרופ' רון שפירא, לא איש הקליקה המשפטית של אהרן ברק, להיות המייצג שלנו בבית הדין הבינלאומי, רווח לי מאוד.

הקורונה שוב פה, אבל לא רק: התפרצויות הזיהומים שמשתוללות ברחבי העולם
אחרי שזרע הרס בקריביים: הוריקן בריל מתקרב לארה"ב

לעת הזאת, אמרתי בלבי, זה מינוי שמערכת המשפט לא תוכל לסכל באחד מהטיעונים המגוחכים שעולים מעת לעת לאוויר. אמונתו בצדקת הדרך, ככל שאני מכיר אותה, תציב בפני מבקשי רעתנו בפורום הבינלאומי את העובדות כהווייתן. איננו מבצעים פשעי מלחמה וגם לא רצח עם. מי שמצוי בסכנת הכחדה הוא העם היהודי.

מכאן ואילך אני חוזר לשאול את השאלות שאין להן, לעניות דעתי, מענה הולם. לא ברורות לי, למשל, עמדותיה של היועמ”שית בעתירות שהיו צריכות לסיים את חייהן בפח האשפה. אני גם לא יודע מכוח מה היא מגבשת את עמדותיה בנושאים שהם לגמרי לא משפטיים. לעתים, בכלל נדמה לי שהיא הייתה מעדיפה להשתתף בעימותים עם שוטרים בנתיבי איילון לאורן של המדורות שהוצתו שם, במקום להישאר במשרדה.

גם לא ברור לי עד תום, לדוגמה, מי הורה לשחרר את מנהל שיפא, המקום שאליו הובלו מקצת מהחטופים שחלקם כבר לא בין החיים. עצם שחרורו הוא מעשה נבלה שאין לסלוח עליו. רק חברה מבולבלת, מפולגת, שסועה, שהשנאה לאחר הופכת את חולייה לקריטיים, מתירה לפקידים להוליכה כך באף, תוך הסתרת העובדות מהדרג המדיני.

מוחמד אבו סלמיה מנהל שיפא מגיע לעזה לאחר שחרורו (צילום: רויטרס)

חשבתי על כך כששמעתי את רונן בר, ראש השב”כ, מי שנאחז בכיסאו עד שיבטיחו לו, כנראה, שמי שיחליפו יהיה בן דמותו, שוב מתפתל בתשובותיו, כמו לאחר ה־7 באוקטובר. כאילו שהוא עומד בראש המדור להעלמת מידע מראש הממשלה.

ראש השב''כ, רונן בר (צילום: אבשלום ששוני)

יש רבים, כנראה, שחושבים כמוהו, שלנבחרי הציבור, בעיקר אלה שאינם משתייכים למחנה הנכון, לא צריך לייחס חשיבות יתר. בדומה לו, יש לשער, סבור כך גם הרמטכ”ל, ומן הסתם גם הוא לא היחיד בקהילתו. הופעותיו בפני נבחרי הציבור מסתיימות, לא אחת, בקולות צורמים. לפתחו רובצת, בעיניי, האחריות למה שקרה בליל שמחת תורה. למצער, בשאלת אי־שיתופו של הדרג המדיני במה שמתרחש מתחת לאפו של צה”ל.
אבל מה, חבל להלין רק על שני אלה. כמוהם נוהגים פקידי ציבור רבים, שלא לדבר על השופטים בבית המשפט העליון. רבים, אולי, יחלקו עליי, אבל גם הם יושבים על כיסאותיהם מכוח מינוים בידי חבריהם ולא מחמת בחירתם בהליך דמוקרטי.

בית המשפט העליון (צילום: מרק ישראל סלם)

עתירות הסרק, חרף היותן פוליטיות במובהק, מתקבלות בסבר פנים שכולו הבנה ודאגה. השופטים מוכנים להעביר תחת שבט ביקורתם, ללא שהוסמכו לכך בדין, כל עשייה או אי־עשייה, ולמעשה ליטול לידיהם את ניהול כל מערכות השלטון. בפועל, להעניק לעצמם סמכויות לא־להם.
דמוקרטיה לא תהיה כאן, כנראה, בעתיד הנראה לעין. ואולי, יש מי שבכלל לא רוצה בה.

חידת היועמ"שית, השב"כ ובית המשפט: אולי אנחנו בכלל לא רוצים דמוקרטיה

רק חברה מפולגת, שהשנאה לאחר הופכת את חולייה לקריטיים, מתירה לפקידים להוליכה באף תוך הסתרת העובדות מהדרג המדיני