לאחר הפסקה של דור אחד: האנטישמיות שוב גועשת | מאיר עוזיאל

משהו: יש בתים שמלאים במותגים, ויש בתים שמלאים באהבה. רוב האנשים מאושרים יותר בבתים עם המותגים.

עכשיו יש דור צעיר, אלה שנולדו בשנים האחרונות והיום הם בני נוער, או בשנות ה־20 שלהם, והם אומרים לנו, לזקנים: אתם לא יודעים מה זו אנטישמיות. נראה כאילו הייתה הפסקה קצרה של דור אחד. אנחנו אכן לא הכרנו את האנטישמיות אלא מן הסיפורים. חלקנו לא האמין שהאנושות בכלל מסוגלת לדבר כזה.

דור אחד של הפסקה, שאני חייתי בה. עכשיו יש סביבי אנשים צעירים שהאנטישמיות שוב גועשת סביבם. היא חלק מחייהם. סטודנטים וטיילים וישראלים בחו"ל חווים שנאה שהדור שלי לא חווה. לא לחינם גם הזקנים ממני וגם הצעירים ממני, מביטים עליי במבט המכוון אל מי שלא מכיר את המציאות האמיתית, וחושבים: איך תבין? אתה מהדור שלא חי בעולם אנטישמי.

לעומת זאת, איש בצד השני של הגבול לא דואג לרגע שמישהו יחדור מן הצד הישראלי של הגבול ויהרוג ערבים. אם מישהו ינסה להציע למדינות הערביות מתקני הגנה בגבול מפני חדירות של טרוריסטים ישראלים שרוצים להרוג ערבים, הוא יכול לנסות למכור את ההגנות שלו בלי סוף, אבל איש לא יקנה ממנו, כי לא צריך".

עד כאן הקטע שלא פרסמתי אז. זה גבול השלום. שלום עליכם. נקודה למחשבה כאשר מעלים רעיון להקים בעזה צבא חיילים ממדינות ערביות שיש להן שלום עם ישראל. או כשחושבים להקים בגבול בציר פילדלפי גדר עם חיישנים, וסוללות דורסל משובחות שהמצרים יתחייבו להחליף כשהן נגמרות.

אני רק מקווה שלא הרסתי עכשיו במילותיי את השלום עם סעודיה, שאני אישית רוצה בו, מפאת מוסריותי הנמוכה. אני רק מקווה שמישהו בסעודיה מראשי שלטון קוטעי הידיים או ממועצת מעמידי הנשים במקומן לא ייעלב חלילה, כי אז - רק אנחנו נהיה אשמים שאין לנו יחסים עם הסעודים.

הצפרדע עולה לאוטובוס בצומת רעננה עם חברו, צפרדע אף הוא, ורואה את זוג העיניים הכחולות היפות בעולם נטועות בפנים מחייכות ומקסימות. הוא תוקע מרפק בצד גופו של החבר ואומר: זאת תהיה אשתי. כזה מבט צפרדעי של “אתה משוגע?" עוד לא ראיתי.

הצפרדע העז והתחיל לדבר עם הנסיכה המרהיבה, למד את שמה ומאין היא (קיבוץ במרכז), כל הדרך ניהל שיחה והנה מגיע רגע הפרידה בפתח הקיבוץ בעמק שאליו היא נסעה לבלות שבת. כל השבת שחה הצפרדע בשלולית בחוסר שקט. רכב? אפילו לא בחלום. חיפשתי איך להגיע לקיבוץ השכן ולראות את הנסיכה, אבל לא הצליח לי.

נגמר י"ב. גיוס, טירונות קשוחה ב־890, קורס מ"כים, ואני עדיין צפרדע בשלולית, שבה יש כל מיני כאילו נסיכות. יום אחד מגיע לגדוד בחור (שנהרג בהמשך) מהקיבוץ של הנסיכה (הַ בגדול). בחופשה הראשונה אני מתלווה אליו לקיבוץ, פוגש את הנסיכה. אבוי, יש לה חבר. בלי להתייאש אני ממשיך ולבסוף זוכה לנשיקה המיוחלת. עד היום, יום־יום, אני עובד בלהוכיח כי אני ראוי לנסיכה.