ברגע שבו דיילת אל־על הודיעה שאנו מתחילים בתהליך הנחיתה, נחת גם הביטחון העצמי של אשתי שתחיה. בעודנו מרחפים מעל נמל התעופה על שם שארל דה גול בפריז, היא הודיעה לי בפסקנות שמהשנייה שבה תדרוך כף רגלנו על אדמה צרפתית אנחנו מפסיקים לדבר בעברית. “במיוחד אתה, עם הקול החזק שלך". מה שנכון. הכעס החל לגאות בי, אבל ניסיתי לפתור את המשבר הבינלאומי בדרך היהודית המקובלת. הומור. “מאיזו מדינה נגיד שהגענו?", שאלתי. “נחזור למקורות? אני מפולין ואת מכורדיסטן? רגע, אבל אין מדינה כזו", וכו'.
לא עזר. היא הייתה כבר עמוק בחרדה. ופתאום, בבת אחת, זה תקף גם אותי. לראשונה בחיי הבוגרים והלא קצרים, שקלתי ברצינות להסתיר את זהותי האמיתית. טיילתי בהמון יבשות ומדינות, כולל באזורי עולם שלישי לא סימפתיים. ומעולם לא העליתי אפילו על דעתי להתכחש לישראליות שלי (פרט לאפיזודה אפריקאית שבה התהלכתי עם דרכון מזויף. זה כבר לטור אחר). והנה, בעודי מרחף מעל ערש התרבות, ארץ הליברטה, אני שוקל ברצינות לדבר באנגלית, כדי שלא יידעו מי אני באמת. כשהמטוס החל לצלול לעבר היעד, נקלעתי לסערת רגשות של ממש. לא ידעתי את נפשי. אבל היא ידעה אותי. “כוס אוחתוק", בקעה פתאום מגרוני ברכה ערבית מסורתית. “אני אדבר בשפה שלי. ומי שלא טוב לו, שייחנק".
החוויה הפרטית שלנו אומנם משמעותית, כי היא ממחישה את הבעייתיות של סיקור תקשורתי סלקטיבי שמדגיש רק זוויות מסוימות. אבל היא רחוקה מלשקף את המציאות הכוללת. כך, למשל, בעיר רואן - בירת חבל נורמנדי, ביקרנו בבית הכנסת שהוצת לפני כחודשיים. המצית היה מוסלמי ממוצא אלג'ירי והנזק היה כה כבד, עד שבית הכנסת עדיין לא פעיל, וריח העשן הכבד עוד אופף את הבניין. שתי נשים בנות הקהילה היהודית בעיר סיפרו לנו שמאז 7 באוקטובר גילויי האנטישמיות כלפיהן זינקו בבת אחת, והתקשו להסתיר את ההלם והזעזוע שנגרמו כתוצאה מההצתה. גם בפריז פגשנו בחור יהודי בן 20, סטודנט למשפטים, שהודה שמאז פרוץ המלחמה הוא הסיר את תליון מגן הדוד שלו. הוא עצמו חי בשכונה רגועה מאוד (אף שיש בה אחוז נכבד של מוסלמים, אבל כולם בני המעמד הבינוני).
ועדיין, הוא מעיד שבמרכז העיר הזיהוי היהודי יכול להיות מאוד לא סימפתי. כשהקשבתי לסיפורים האלה, התחדדה אצלי בבת אחת ההכרה בזכות לגדול במדינה יהודית. מקום שבו הזהות שלך היא מובנת מאליה, ואתה אף פעם לא נדרש להתלבט איזה תליון לענוד, או באיזו שפה לדבר. תחושת ביטחון בסיסית, שרובנו לא מבינים עד כמה היא יקרת ערך. בטיסה חזרה הביתה, שוב הדיילת כרזה מעל שארל דה גול. רק שהפעם, היא סיפרה שבמטוס יש אחוז ניכר של עולים חדשים. מחיאות הכפיים הסוערות הרעידו את שמי המערב.
התייחסתי לזה בקטנה, אבל אני מבקש לחדד את הנקודה. הצרפתים, שהסטריאוטיפים והזיכרונות הישנים שלי מציירים כאנשים אנטיפתיים ונותני שירות חסרי סובלנות, התגלו כלבביים מאוד. השליטה באנגלית עדיין נמוכה להפתיע, אבל יש הרבה רצון טוב ואדיבות. כולל בקרב השוטרים, הפרוסים בכל רחבי פריז לקראת האולימפיאדה.
ואם באולימפיאדה עסקינן - איזה סיוט להיות פריזאי בעת הזאת. חשבתי לתומי שמרבית המתקנים ימוקמו בפאתי העיר. אבל בפועל התחרות מתקיימת ממש בלב האתרים המרכזיים ביותר. והתוצאה היא חסימות אינסופיות של כבישים ורבעים שלמים. הגישה לנהר הסן כמעט לא אפשרית. גני הענק בעיר הפכו למתחמי קרוואנים. ומחיר התחבורה הציבורית הוכפל.
כן כן, הוכפל. 4 יורו לנסיעה בודדת במטרו! ובאופן כללי המחירים בצרפת נותנים פייט הולם לאלה שכאן. עבור קפוצ'ינו קטן וקרואסון תיפרדו מ־10 יורו. רכבת בין־עירונית שנוסעת כשעה עולה בסביבות 20 יורו. לילה במלון בסיסי לא יירד מ־150 יורו. ואפילו בירות, שמסורתית זולות בהרבה באירופה, עולות כמו אצלנו. אבל מה - לא נשתה?
התרעות פיקוד העורף