בקיץ 1984 עלתה המתעמלת הישראלית לימור פרידמן לתרגיל הקורה, במסגרת אולימפיאדת לוס אנג'לס. פרידמן הצעירה, בת 16 וחצי דאז, התחרתה מול אולם מלא בפאולי פביליון, כשמאות מיליוני אנשים מכל רחבי העולם צופים בה בטלוויזיה, כולל כמה מיליונים מארץ הקודש. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. פרידמן נפלה לא פעם אלא פעמיים מהקורה, סיימה במקום ה־65 והאחרון, כשגם בתרגילים האחרים כמו הקרקע והמקבילים המדורגים הגיעה למיקום דומה.
אבל ההפסד הספורטיבי היה קצפת ודובדבנים לעומת מה שחיכה לה בארץ. הבדיחות עליה השתוו בעוצמתן וברשעותן רק לאלה שסופרו אז על דוד לוי. הנערה מגבעתיים, שגזבר ההתאחדות לספורט אריה סלוצקי אמר עליה "יש לה רגליים יפות, אז שתיסע לאולימפיאדה", הפכה קורבן לתסכול של מדינה שלמה, שבכל אולימפיאדה מחדש התאכזבה מהכישלונות של ספורטאיה. כל מי שגדל פה באותן שנים זוכר היטב את הדינמיקה, שנגזרה מכמיהה קולקטיבית למדליה אולימפית. לקראת כל תחרות התקשורת יצרה ציפיות, וסימנה מספר ספורטאים עם סיכוי אמיתי להגשמת החלום. אבל אז, בתסריט ידוע מראש, אחרי שמדינה שלמה עקבה בעיניים כלות אחרי כל מועמד ישראלי למדליה, משהו התחרבש ברגע האחרון. והתקווה פינתה מקום לציניות ולכעס על חברי המשלחת הישראלית. כותרת עיתון שפורסמה אחרי אותה אולימפיאדה בלוס אנג'לס סיכמה הכל: "ושבו תירוצים לגבולם - מי אמר שהשופטים דפקו אותו, לא הרגשתי טוב, המאמן לא היה איתי?".
אבל נדמה שהיחס של הישראלים לנציגים האולימפיים שלהם היה רק נגזרת לדימוי עצמי בעייתי, של אזרחים במדינת החפיף. מדינה קטנה, צודקת ועלא כיפאק, אבל כזו שלא מסוגלת להתמודד בזירה מקצוענית אמיתית. הרי הכל פה מאולתר, חובבני, לא הולך עד הסוף. ובגששית - בכאילו.
הדימוי הזה נסתר לאורך השנים בלא מעט תחומים. אם אלה יחידות העילית של צה"ל, או ההייטק הישראלי המתפתח. אבל נשמר באדיקות בספורט. בייחוד בענף הפופולרי ביותר, הוא הכדורגל, שבו הנבחרת המקומית הקפידה לספוג שערי הפסד דרמטיים בדקה התשעים. אגב, היא עשתה זאת גם באולימפיאדה הנוכחית. אלא שבהדרגה, הנציגים האולימפיים שלנו החלו לנתץ את הסטיגמה. אין־ספור ישראלים זוכרים בדיוק איפה היו כשיעל ארד הביאה את המדליה הראשונה ב־1992. ומאז, הספורט הישראלי האולימפי נמצא בקו עלייה מתמיד, עד להישג חסר התקדים של התחרות הנוכחית.
למה זה בכלל חשוב, ישאלו אנשים שאין להם כל עניין בספורט. קודם כל, כי אולימפיאדה היא חלון ראווה בינלאומי מרכזי. ובעידן שבו הדימוי של ישראל כל כך ירוד, כל הישג שלנו שקשור בתרבות ולא במלחמות הוא קריטי. תחשבו רק על "התקווה" שהושמעה במרסיי, בעקבות הזכייה של השייט תום ראובני, ממש בסמוך לכתובות אנטי־ישראליות שעיטרו את העיר. ולגופו של הישג, הצלחה ספורטיבית היא דבר מרשים, בטח בהתחשב בדימוי של הגנום היהודי הוודי אלני. ויש בה גם הרבה אלמנטים של אינטליגנציה, ידענות ואופי חזק. ויותר מזה. ברגע שההצלחה של ישראל באולימפיאדות היא עקבית, ורק מתגברת, הדבר מעיד על יכולות שלאורך שנים לא חשבנו שמתחברות עם ישראליות: יסודיות, מקצועיות, חריצות, סבלנות, פרפקציוניזם וכו'.
ובתחרות הנוכחית קרה גם משהו שטרם חווינו. ספורטאים ישראלים הגיעו לתחרויות כפייבוריטים. מה שעורר אינסטינקטיבית את הפחדים הישנים: מרוב זחיחות הם בטח ייפלו מהקורה. אבל זה לא קרה. כמעט כל ספורטאי מעוטר עמד בציפיות, ואף למעלה מכך. הגדיל לעשות ארטיום דולגופיאט, שהגיע לתחרויות על תקן האלוף האולימפי הקודם, עם כל הציפיות והלחץ הנגזרים מכך, וזכה שוב במדליה. כשבוחנים את ההישגים המתמשכים בתחומים כמו ג'ודו ושיט, מבינים: יש פה מסורת, המשכיות, מקצוענות אמיתית.
וכל זה מעיד על משהו רחב בהרבה. למרות התחושה הפופולרית של "פעם היה פה טוב יותר" והנהי הנצחי על המצב במדינה, יש לא מעט תחומים שבהם ישראל מתפתחת, מתקדמת והופכת לשחקן עולמי מרכזי. זו תובנה חשובה, כמעט הכרחית, דווקא בתוך החושך הגדול שאנחנו שרויים בו מאז 7 באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף