זה לא סוד שאחד החששות הגדולים שעומדים לנגד עיניהם של כל מי שעוסקים בענף התיירות בחודשים האחרונים, הוא מה יעלה בגורל חבל הארץ הצפוני והקסום, שבימים אלה לא רק מוצא את עצמו מפונה ונטוש, אלא שסכנת התרחבות המלחמה מרחפת מעל ראשו. אלא שלא רק בצפון מודאגים. זה שנים שמדברים בחשש על הכחדתו של ים המלח והפיכתו לאזור תעשייה אחד שלם, שלא רק יהרוס את אחד ממשאבי הטבע ופלאי העולם שנמצאים כאן, אלא גם יהרוג את ענף התיירות באזור, אולי בצורה בלתי הפיכה.
מי שחושב שהתחזיות מוגזמות וש”ישנן צרות גדולות יותר”, מוזמן לרדת בכביש 90 ולנסוע לאזור צפון ים המלח. שברון לב מובטח שם, באחריות. כל מי שגדל על החוף הצפוני של ים המלח בשנות ה־80 וה־90 בוודאי זוכר את פניני המקום באזור, חוף “מינרל”, חמי עין גדי, חוף עין גדי וחוף קליה שנמצא בקצה הצפוני. בשלוש השנים האחרונות שלושת החופים הראשונים נסגרו לרחצה. חוף קליה עדיין שם, אבל כמה מבעלי עסקי התיירות במקום כבר אומרים שהם מתחילים לוותר גם עליו. מצב הקרקע בסכנה. ולאיש במדינה, מסתבר, לא אכפת. אגב, גם לא לפני המלחמה.
“בהתחלה היינו הרבה יותר קרובים לקו החוף ולמרחצאות, מרחק של בערך קילומטר, והיינו משתמשים בטרקטורים כדי להוביל את התיירים לחוף. עם השנים החוף החל להתרחק מאיתנו עד שהגיע כמעט למרחק של 2.5 ק”מ. ואז הבעיות על הכביש הגיעו, הופיעו בולענים וכל מאגרי הגופרית פשוט נהרסו ונחרבו”.
ממקום שהיווה פנינת התיירות של צפון ים המלח ושימש כאטרקציה לאומית, הפך המקום לעיי חורבות. “היינו נותנים במיוחד שירות לחרדים, ופותחים להם את השערים בתום שעות הפעילות, כמו גם לתיירים רבים שהיו מגיעים ארצה במיוחד עבור הגופרית וסגולותיה”, מספר גלאם בעצב השמור רק למי שנאלץ לשלוח יותר מ־70 משפחות שהתפרנסו מעבודה במקום - הביתה.
“כשזה קרה”, מדגיש גלאם, “אף נציג רשמי של המדינה לא התעניין או בדק ובוודאי שלא העניק פיצויים. אף אחד לא התעניין בזה אז, ואף אחד לא בא לבדוק גם את עניין הבולענים. נאלצנו לסגור, ומבחינת המדינה זה היה עוד מקום שהלך ולא קיים יותר”.
העצב והייאוש ניכרים בשיחה עם גלאם. “אני מודה שהתייאשתי לגמרי, זה גרם לי למפח נפש אדיר, ועזבתי את העסקים”, הוא אומר. “העסקתי מאות משפחות שנאלצו ללכת הביתה, היה לי גם מפעל בערד שמכרתי גם אותו. מקשים על החיים בכל פרמטר. מכרתי, והלכתי”.
חיסול התיירות בים המלח, יש להדגיש, עלול להיות קבוע. ואם מדינת ישראל תאבד את ים המלח, ההשלכות עלולות להיות חמורות. את האצבע המאשימה מפנים העסקים באזור ים המלח לכיוון אחד: מונופול המפעלים של ICL, שבשבועות הקרובים אמורים לסיים את הזיכיון שניתן להם. על פי החלטת משרד האוצר, אמור עד סוף השנה לצאת מכרז חדש בעניין ים המלח. באזור תמימי דעים כי אסור למדינה לאפשר ל־ICL להתמודד על חידוש הזיכיון “להרס ים המלח”, כפי שאומר בפנינו ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי באוצר ומי שמוביל את המאבק באי־חידוש הזיכיון.
“אנחנו ניצבים בפני ההזדמנות להפסיק את הזיכיון. ומה אומרים לנו עכשיו? יש מאות עובדים במפעלי ים המלח, והממשלה זקוקה לתמלוגים הללו”, הוא מוסיף. “אבל איבדנו מאות רבות של עובדים בבתי המלון, בחמי עין גדי ובכל התעשייה מסביב. אנחנו נטו מפסידים עובדים ועבודה”.
הצפי היא שהתחרות במכרז תהיה מצומצמת בחצי אם בכלל, ואז הם יקבלו את הזיכיון הבא בחצי חינם. ואז גם הפסדנו מאות מקומות עבודה והרסנו אותם, גם הוצאנו את דיבתה של ישראל בעולם, כמי שלא מסוגלת לשמור על משאב עולמי, וגם נהרוס את ים המלח, כמה פראיירים אנחנו יכולים להיות?”.
וזליכה מסכם: “לא רק שזה פוגע בתיירות ובעסקים, זה פוגע גם בתדמית של ישראל. אנחנו נתפסים כמדינת עולם שלישי ומושווים לרוסיה שהרסה את ימת אראל. כל עוד לא נפסיק את הפעילות של זיכיון מפעלי ים המלח, לא נצליח להניע שום תהליכים לשיקום. הרי אין שום טעם להגדיל למשל את היקף הזרימה בירדן, כי אנחנו לא יכולים להניע שום תהליך של שיקום. ממילא המפעלים יהרסו את הכל. אין טעם לקדם תהליכים עם הירדנים לשיקום הים, ולשיקום תעשיית התיירות בסביבה, כי כל עוד הזיכיון נמשך, זה כמו כוסות רוח למת”.
“הגעתי לפני 40 שנה למקום הזה במקרה, התאהבתי בו ואני מכיר אותו טוב. כן, יש מונופול על ים המלח. לחלוטין. כל העסקים שלי בים המלח, כל ההשקעות שלי היו בים המלח, ובכל אחד ואחד מהם היו לי עשרות עובדים שהלכו הביתה”.
התרעות פיקוד העורף