בכל המירוצים לנשיאות, הקמפיינים שהתקיימו עד היום בארצות הברית לא הורגש כמעט קולו של המיעוט הפלסטיני. בכל קמפיין היו מהלכי חיזור אחר אינטרסים של קולות מיעוטים שונים: הקול של השחורים, הקול של יוצאי מדינות אסיה, הקול של המהגרים מארצות הלטיניות וכמובן הקול היהודי.
פתאום נזכרו מהגרים מארצות ערביות ומוסלמיות שהם קיימים. "הלו, גם אנחנו מיעוט. גם אנחנו קול בבחירות". האמת היא, שזה לא כל כך פתאום. הגידול בתקריות אנטישמיות הזכיר לפלסטינים בארצות הברית שגם הם שמיים, שגם הם יעד לשנאה.
שגם להם מגיעה תשומת לבם של המתמודדים לכיבוש הבית הלבן. גורם לא מבוטל למאמץ הפלסטיני לקבל מעמד של קול בבחירות לנשיאות הוא נגיף הטארמפיזם. הנשיא לשעבר דונלד טראמפ הוא הפוליטיקאי האמריקאי הראשון שתוקף ולועג למהגרים ולמגזרי מיעוטים.
ההבדל הוא, שהמיעוטים האחרים, הצמיחו עסקנים, גידלו פוליטיקאים איכותיים, גילו מעורבות פעילה בפוליטיקה הפנימית. מהמיעוט של ארצות ערביות, מוסלמיות לא שמעו עד היום. הפוליטיקה המקומית לא עניינה אותם.
מספר היהודים בארצות הברית הוא בקושי שני אחוז מכלל האוכלוסיה, ולא רק שהיהודים גילו עניין בפוליטיקה הפנימית, לא זאת בלבד שהמיעוט היהודי הצמיח מספר מרשים של סנטורים וחברי קונגרס, במיוחד דמוקרטים; המיעוט היהודי גם תורם פיננסית ומסייע בתרומות נדיבות לפוליטיקאים ומתמודדים מקומיים וארציים.
מאז פרוץ מלחמת החרבות, המיעוט היהודי בארצות הברית גייס כמיליארד דולר, סיוע ותמיכה לישראל בעת מצוקה. לא עולה בדעתם של מארגני ההפגנות לסייע לאחיהם ברצועת עזה. מצבם בכלל לא מעניין ולא נוגע ללבם. פעילים פלסטינים בשיקאגו, מתאמצים עכשיו לשלב את המיעוט הפלסטיני בארצות הברית במשחק הפוליטי. זה לגיטימי.
אלא שהם עושים זאת בדרך קלוקלת, באופן יצרי, לא שכלי, פרוע והמוני. גם אם ישיגו מעמד של קול פלסטיני בחודשים שנותרו ליום הבחירות, זה יהיה קול נלעג, במקרה הטוב ארעי וחסר השפעה אמיתית בפוליטיקה האמריקאית.
התרעות פיקוד העורף