1. ציר הרשע
הם חיים. נושמים. פעימות הלב שלהם חלשות, אבל עיקשות. גם הראש עובד. המוח קודח. הדמיון במאמץ עילאי, לנסות לראות ימים יפים יותר. לנסות לדמיין את רגע השחרור. לנסות לגעת ביקיריהם, שמצפים לבואם אחרי קרוב ל־11 חודשים. להיזכר איך נראית אמא, או אבא, או הילדים, או האהוב, האהובה. 109 החטופות והחטופים בידי חמאס הם בני אדם. בשר ודם. הם איתנו. הם עוד לא מתו. יש להם סימני חיים חיוניים. כואב להם. עצוב להם. הם כאן, בעולם הזה, אבל כל כך רחוק. עוד מעט הם יהיו בעולם הבא. הם הולכים ונחלשים. מתפוגגים באפלה. מתים, בזה אחר זה.
הסיטואציה הזו בלתי נתפסת. נסו לדמיין את האנשים שכבר איבדתם. הורים, חברים, קרובי משפחה, בני זוג. אנשים שכבר מתו. כמה הייתם מוכנים לשלם, או לתת, או להקריב, כדי להחזיר אותם לחיים. ולפני שהלכו מכם, כמה הייתם מוכנים לתת או להקריב כדי למנוע את מותם. להמציא תרופת קסמים למחלה שלקחה אותם. להחזיר את הגלגל אחורנית כדי להימנע מתאונת הדרכים שהרגה אותם. לשנות בדיעבד את הנסיבות שסיימו את חייהם. להציל אותם.
והנה, יש כאן עשרות מקרים כאלה. שאפשר להציל. אנשים חיים שהולכים למות ואנחנו יכולים למנוע את זה. להשאיר אותם כאן, עם יקיריהם. בעולם הזה. למה אנחנו לא עושים את זה? בגלל פילדלפי. כן, פילדלפי. זה ציר. קו גבול. נתניהו לא רוצה לצאת מפילדלפי. הוא מוכן להפקיר למותם עשרות ישראלים, שאותם הפקיר ב־7 באוקטובר, בגלל פס אדמה.
כשאני כותב שהוא הפקיר אותם, אני מתכוון למדינת ישראל. הוא עומד בראשה. הוא האחראי העליון על כל מה שמתרחש סביבה. הוא בעצמו הצהיר ואמר את זה אין־ספור פעמים. אז הוא הפקיר אז. והוא מפקיר עכשיו. עשרות אזרחים שהולכים למותם, מול פיסת אדמה. נדל"ן.
לא צריך להסביר לי שלציר פילדלפי חשיבות אסטרטגית. כן, פילדלפי זה נכס. ובכן, חייהם של עשרות בני אדם חיים, מתגעגעים, כואבים, סובלים, מתייפחים, נמקים, משוועים לעזרת אחיהם, הם נכס חשוב לאין ערוך. כי לפילדלפי אפשר לחזור. עכשיו ובזמן הנראה לעין. בקלות. רבע שעה. אין מי שימנע את זה מאיתנו. את חייהם של האחיות והאחים שלנו לא יהיה אפשר להחזיר.
אותו אדם שהצביע בעד היציאה מציר פילדלפי ב־2005, הסכים לוותר על בני אדם חיים ב־2024 כדי להישאר על אותו ציר. למה? כי ב־2011 הוא האמין שהחזרתו של גלעד שליט הביתה תציל את כיסאו, וב־2024 הוא חושש שהחזרתם של עשרות אזרחים ישראלים הביתה תפיל את כיסאו. זה ככה פשוט.
בזמנו, התנגדתי לעסקת שליט. הצלחתי לנתק את עצמי מדמותו של גלעד, החייל השבוי בעזה. חשבתי על האינטרס של המדינה. על החובה להפסיק את שרשרת החטיפות. לסמן קו אדום. ידעתי (כמו כולם) ששחרורם של מאות רוצחים מדופלמים ועוד מאות מחבלים יהווה תדלוק עצום לטרור, זריקת סטרואידים למבקשי נפשנו.
חשבתי שראש ממשלה צריך לחשוב קודם על המדינה ורק אחר כך על חייל שנשבע אמונים להגן עליה, גם בחייו. האמנתי שיש צורך אסטרטגי לשנות את המשוואה ולהבהיר לחמאס שישראל לא מתקפלת כמו אקורדיון כשחוטפים לה חייל. לסיים את זה.
המצב היום שונה לחלוטין. ראשית, לא מדובר בחייל בודד. מדובר בעשרות רבות של חטופים, חלקם הגדול אזרחים שהופקרו. המשך ההפקרה יהיה התבוסה הגדולה ביותר בתולדותינו. את המדינה הזו הקימו אבותינו כדי שאירועים כאלה לא יחזרו. פשיטת הרגל המחרידה של המדינה ב־7 באוקטובר מחייבת את אותה מדינה לשלם מחירים כואבים על התיקון. ברגע שאזרחי ישראל יבינו שהמדינה לא תעשה הכל, כולל הכל, כדי להגן עליהם ולשמור על חייהם, החוזה הופר. הרעיון המכונן בוטל. אפשר לפרק את העסק מרצון.
זאת, ועוד: חמאס של 2011 אינו חמאס הנוכחי. כשנתניהו שחרר את 1,027 המחבלים, חמאס היה ארגון ששלט בעזה, ריבון על מלא, בתהליך התעצמות ובניית כוח מואץ. מנהיגיו היו בחיים, חטיבותיו שלטו בשטח, המשך התעצמותו ובניית מפלצת הטרור שלו היוו איום ישיר ומסוכן על חיינו. משוחררי שליט היו סטרואידים בגלגלי הטרור. האיצו את בניית המפלצת שכעבור שנים רצחה בנו.
חמאס הנוכחי הוא ארגון מוכה, שאיבד את תשתית כוחו. חטיבותיו הוכרעו, גדודיו פורקו, כמעט כל מנהיגיו ומפקדיו חוסלו, כ־18 אלף ממחבליו כבר אינם כאן. מה שנותר חי מהיד לפה, מסתתר במנהרות שעוד נותרו. הסכנה מחמאס בשנים הקרובות אינה קיימת. הסיכוי ל־7 באוקטובר נוסף בשנים הקרובות לא קיים.
אני מקווה ורוצה להאמין שלא יהיה כאן ראש ממשלה שלא ימשיך את העבודה בכל הכוח: המשך ניקוי הרצועה מהצרעות הטרוריסטיות, בדיוק בפורמט שאנחנו ממשיכים גם היום לעשות ביו"ש. כי אין "ניצחון מוחלט" על טרור, אלא בעבודה ממושכת, מפרכת, לאורך חודשים, שנים ואף דורות. ולכן, זה לא משנה אם תהיה עכשיו הפוגה של שלושה או ארבעה חודשים. העבודה הזו חייבת להימשך, והיא תימשך.
ולכן המשוואה "או החזרת החטופים או ביטחון ישראל" היא פייק. חמאס ינסה להמשיך להרוג בנו אם תהיה עסקת חטופים, וגם אם לא תהיה. מכיוון שהתפכחנו, אין ולא תהיה לנו כוונה לאפשר לחמאס להמשיך להתעצם ולהשתקם. זה לא יקרה, גם אם יאיר גולן יהיה ראש הממשלה. מנהיג אחראי יכול להגיע להבנה שקטה כזו עם נשיא ארה"ב ועם בעלות בריתה של ארה"ב בקלות יחסית.
2. מה נשתנה
מי שלא עושה הכל, כולל הכל, כדי להחזיר עכשיו את החטופים, מסמן על מצחו אות קין בכוחות עצמו. גם כך, היינו צריכים כבר מזמן להעביר את מרכז הכובד מהרצועה צפונה. העיניים צריכות להיות על הכדור הקטן (חיזבאללה) והכדור הגדול (איראן). לא על שאריות חמאס בעזה. עסקת חטופים יכולה להקל עלינו את הטיפול באיומים המסוכנים באמת וגם להקים סוף־סוף את הציר האזורי־אסטרטגי בהנהגת ארה"ב, שאמור להוות תשובה לציר הטרור השיעי של איראן. הקמת הציר הזה והחזרת החטופים הן הניצחון. אני לא יודע אם הוא מוחלט. אבל הוא חשוב.
נתניהו לא יודע את כל זה? ברור שהוא יודע. בכל זמן אחר לאורך הקריירה שלו הוא היה קופץ על המציאה. מאיפה אני יודע? מהעובדה שכל הקריירה שלו הוא סיים כל סבב עם חמאס עוד בטרם החלה הלחימה. תמיד חתר להסכמים ולהוספת בעלות ברית לישראל.
יש בימין חוכמולוגים שאומרים שהם נגד העסקה, כי היא תחרוץ את גורלם של אלה שלא ישוחררו בפעימה הראשונה. יש בזה משהו. מצד שני, יש גם עובדות: מי שהמציא את שיטת שלוש הפעימות, היה נתניהו. בנימין נתניהו.
היה לו רוב בקבינט המלחמה ובקבינט הרגיל ללכת על פעימה אחת. על הכל תמורת הכל. אבל הוא ידע שזה יפיל את הממשלה. הוא המציא את שיטת שלוש הפעימות כדי לשכנע את בן גביר שאחרי הפעימה הראשונה אפשר יהיה לפוצץ את העסק ולחזור למלחמה. מאז, אנחנו תקועים עם הפעימות האלה.
והייתה גם ההזדמנות שהוחמצה: בשבוע האחרון של הפעימה האחרונה בעסקה הקודמת, כשחמאס טען שאינו מסוגל לשחרר עוד 10 נשים ו/או ילדים כפי שסוכם והציע את שלוש גופותיהם של בני משפחת ביבס (אין בישראל מידע מודיעיני שתומך בעובדה כי הם אינם בין החיים), שתי נשים רוסיות ועוד כל מיני קומבינות, כדי למלא את השורות של פעימה נוספת.
מפתח השחרורים בפעימה הקודמת היה נוח באופן חסר תקדים (1 ל־3), חמאס האמין שאפשר לשכנע את ישראל להפסיק באותו שלב את הלחימה, אפשר היה להביא עוד חטופים הביתה. עכשיו מה שנותר זה להצטער. יש מספיק צער לכולם.
3. תמ"א 38
בינדר יצטרך לפרק, להרכיב ולשקם בצורה יסודית את אגף המודיעין, לאתר ולסמן את הכשלים ולתקנם, לקבור את הקונספציה קבורת חמור, לשנות את החשיבה ולהכין את אמ"ן לאתגרי ענק שלא מצפים לו בעתיד, אלא מתנפלים עליו עכשיו, תוך כדי תנועה.
בבוקר הטבח, כשהחלו להתברר ממדי הקטסטרופה, הזרימה חטיבת המבצעים כל מה שהיה לצה"ל באותו רגע דרומה. מטבע הדברים, זה לקח זמן. בינדר עצמו הכריז על "מצב חירום" כבר בשעה 6:50 בבוקר, 21 דקות לאחר שראשוני הנוח'בות עברו את הגדר בדרכם למסע הרצח. הכרזה על מצב חירום פירושה שצה"ל מזרים לשטח ללא דיחוי את כל הסד"כ הזמין שלו.
עד השעה 7:30 הוטלו דרומה 5,000 לוחמים, בנוסף ל־1,200 שהיו באוגדה (מתוכם 600 לוחמים). עד השעה 8:30 המספר עלה ל־9,000. אבל זו אשליה אופטית. כשמערך הפיקוד והשליטה קורס והקו כולו מתמוטט, לכוחות לוקח זמן להתארגן, להתנייד, להגיע ולהבין מה הם צריכים לעשות ומול מה הם מתמודדים. זו הייתה שעתו הקשה ביותר של צה"ל, קשה אף יותר ממלחמת יום הכיפורים שבה הכוחות היו מצומצמים ונבלעו בידי כוחות עדיפים בהרבה, אבל לפחות ידעו למה הם מצפים והתכוננו לרע מכל.
כמות ההחלטות שבינדר יצטרך לקבל בזמן הקרוב, דמיונית. כמעט לכולן חשיבות אסטרטגית. הוא נכנס לתפקידו תוך כדי העברת כובד המשקל של המלחמה מהדרום לצפון. הוא צריך להתמקד באחיזה המודיעינית על חיזבאללה, אבל גם על הפרוקסיז האיראניים השונים וכמובן על איראן עצמה ועל "קבוצת הנשק", המכשול האחרון שנותר בינה לבין פצצה גרעינית. ועוד לא דיברנו על חבית אבק השריפה ביהודה ושומרון ועל עוד לא מעט זירות קרובות ורחוקות, מסוכנות וחורשות רע.
בינדר יצטרך לחלק מחדש את המשאבים ולקבוע סדר עדיפויות. הוא יצטרך לשקול את הפרדת 8200 מהחיל עצמו. יכול להיות שיחידת ההאזנה הצה"לית המשובחת הזו גדולה על אמ"ן? אולי היא צריכה להיות יחידה עצמאית בשירות אמ"ן ואגף המבצעים? אני לא יודע.
אתמול הצעתי לבדוק גם את הפרדתה של 8200 למרכיביה, סייבר לחוד ומודיעין קלאסי לחוד. מביני דבר אמרו לי שזה רעיון רע. כך או אחרת, בינדר יצטרך לשאול D9 מחיל ההנדסה כדי לעבור על הקונספציה הלוך וחזור, לרסק אותה ויחד איתה את המבנה הנוכחי של אמ"ן.
הוא יצטרך להחזיר את המודיעין הקלאסי למרכז העניינים. לשקם את מרכז המודיעין של 8200. לשקם את מעמדו של הקב"ר (קצין בינה רשתית). להחזיר לשירות אלחוטנים וערביסטים מהסוג שנפלטו ממנו. להחזיר את לימודי הערבית לאופנה. כן, ערבית. מוצר צריכה בסיסי במודיעין, שהוזנח והעלה עובש בעשור וחצי האחרונים. לא מזמן התברר לי שמספר השולטים בערבית באמ"ן ירד פלאים לאחרונה. כאילו כבר אין צורך להקשיב לצד השני. יש טכנולוגיה שתעשה את זה בשבילנו. אז זהו, שאין.
באותה נשימה, יצטרך בינדר לצמצם את התלות בסייבר ולהחזיר את המאמץ להבין את האויב, להריח אותו, להקשיב לו, ללמוד אותו. לא הכל דיגיטלי, לא הכל סיגינטי, לא הכל סייברי. את העובדה הזו למדנו על בשרנו.
יותר מכל דבר אחר, הוא יצטרך להזכיר לעשרות אלפי המשרתים באמ"ן ובזרועות מודיעין נוספות את ליבת המשימה עתיקת היומין שלהם, המשימה שנשכחה, המשימה שנדחקה, המשימה שהוגחכה: ההתרעה. עם כל הכבוד ליכולות הסייבר ההתקפי המדהימות, ליכולות אספקת המטרות הדמיוניות ולכל שאר הירקות, המודיעין כאן כדי לספק לנו התרעה ממלחמה. את זה שכחנו.
בינדר יצטרך לקדש מחדש את ההתרעה, לשקם את מרכז המודיעין, לקומם מחדש את הבינה הרשתית (ב"ר) והקב"רים. על הקריסה של כל זה שילמנו מחיר מופקע ויקר להחריד ב־7 באוקטובר. עוד נצטרך לחקור את זה ולהבין את זה ולהעניש את האשמים בזה ולהוקיע את ההיבריס, הזחיחות, היהירות ועודף הביטחון העצמי. כל זה יקרה בהמשך, וחובה על זה לקרות דרך ועדת חקירה ממלכתית.
עד אז, האלוף שלומי בינדר צריך לצנוח לתוך התפקיד בריצה. אין לו זמן למידה, אין לו זמן חפיפה, אין לו פריבילגיות כאלה. לזכותו ייאמר שהוא מכיר את אמ"ן מבפנים, ותפקידו הקודם היה מפקד עוצבת הגליל, כך שהוא גם מכיר מצוין את חסן נסראללה. זו אחת הקלישאות החבוטות ביותר שיש בנמצא, אבל היא כבר מזמן לא הייתה מדויקת כל כך: הצלחתו של ראש אמ"ן החדש, הצלחתנו. וזה בנפשנו.
4. להחזיר את הצניעות
את כל זה עשתה אותה ו', בהצטיינות. אלא שהקצינים שמעליה, קמ"ן האוגדה וקמ"ן הפיקוד, לעגו לה. אחד מהם כבר לא בשירות. אין לי מושג למה השני כן. האשמה בטבח 7 באוקטובר מרוחה על ידיהם, על היוהרה שלהם, על השאננות, על ההיבריס. שותפים לו היו רבים נוספים בצמרת אמ"ן, כולל הראש שפרש השבוע. זה מזכיר לכם את יום כיפור 1973, ולא במקרה. אלא שהפעם, זה היה הרבה יותר גרוע.
הפרטים שנאספים כל הזמן מעוררים פלצות. העובדה שתוכנית הפלישה של חמאס, לפרטי פרטיה, הייתה בידינו כבר ב־2022, בלתי ניתנת לעיכול. איך הם העזו להגיד ש"מדובר בחזון", להתעלם מהסימנים המעידים, להתעלם מהמיילים של ו', להתעלם מהתצפיתניות. ככל שידוע לי, שלומי בינדר עצמו כרח"ט מבצעים כלל לא הכיר את "חומות יריחו" (טופאן אל־אקצא, מבול אל־אקצא) שהובאה בידי 8200 במבצע טכנולוגי מזהיר לפני שנתיים. קודמו בתפקיד, ירון פינקלמן, דווקא הכיר אותה, אבל לא ידע שתתנפץ עליו כעבור שנתיים.
אף אחד בחטיבת המבצעים לא חשב לעדכן גם את המפקד הנכנס, בינדר. מילא חטיבת המבצעים. ב־8200 עצמה, יחידת האיסוף, לא כולם הכירו את התוכנית הזו. מפקד מרכז המודיעין של 8200 למשל, לא עודכן על קיומה של התוכנית בידי קודמו. הם התחלפו באפריל. שישה חודשים אחר כך זה קרה.
זה בלתי נתפס שמפקד מרכז המודיעין של יחידת האיסוף המרכזית של המודיעין שלנו לא ידע על ההישג המודיעיני הגדול ביותר של העידן הנוכחי. אני שואל את עצמי מה עובר על אלה שביצעו את המבצע שומט הלסתות שבמסגרתו הצלחנו לשלוף את התוכנית הזו מתוך ליבת הסוד החמאסי. בשביל מה הם עבדו לילות, ימים, שבועות, חודשים. בשביל מה הם התאמצו?
8200 היא יחידה מופלאה. אני מרשה לעצמי לקבוע שהיא הטובה בעולם, יחסית לאמצעיה. האמריקאים משתאים לנוכח הישגיה של היחידה הזו. במקבילה האמריקאית שלה, ה־NSA, יש פי עשרה יותר כוח אדם. בסוף, כשהם רוצים לפתור בעיה סבוכה ובלתי אפשרית, הם מגיעים אלינו, לכאן. מ־8 באוקטובר והלאה, היחידה הביאה מודיעין איכותי נדיר ועוצמתי, בכל הזירות והחזיתות. כמו שהיא יודעת.
אז איך אחרי כל זה יכולה היחידה לפשל ככה? זוהי קללת ההצלחה. המעבר לסייבר. האמונה ש"אנחנו שולטים בליבת הסוד של חמאס". ההישגים העצומים והטפיחות העצמיות הממושכות על השכם. וכמובן, היהירות.
בן־פורת התפטר פעמיים. הוא לא הצליח לסלוח לעצמו, אף שאשמתו הייתה שולית. הוא אושפז במוסדות סגורים ועינה את נפשו עד יומו האחרון. הוא היה "מר התרעה", ניצול שואה שנשבע שלעולם לא עוד, וזה קרה דווקא במשמרת שלו.
5. אכול ושתה כי מחר נזילה
נזכרתי בסיפור הזה לנוכח עלילותיהם הבלתי פוסקות של בני הזוג נתניהו בתחום שבו הם מגלים הצטיינות יתרה: סחיטת אוצר המדינה לצורכיהם. לתומי, חשבתי שהמלחמה האיומה שמתחוללת כאן, אלפי ההרוגים, הנרצחים, החטופים, הפצועים ונפגעי הנפש, עשרות אלפי המפונים, כל אלה ירגיעו במקצת את התיאבון של המשפחה הזו. טעיתי.
לא רק שהם שיפצו את הבריכה שלהם בזמן מלחמה, עכשיו הם דורשים מהמדינה עוד 600 אלף שקל למימון איטום בווילה הפרטית שלהם בקיסריה. מהר, לפני הגשמים. הרי לא יעלה על הדעת שתהיה רטיבות בביתו של ראש ממשלת ישראל. הוא עלול להחליק.
על הסאגה הזו אפשר לכתוב דוקטורט. אני רציני לגמרי. דורות שלמים של ראשי סגל ומנכ"לי משרד ראש הממשלה נקראו, כל אחד בתורו, לאותו מצעד נזילות היסטורי באותה וילה בקיסריה, שבה עומדת "הגברת", מצביעה בפנים חמורות על קירות האסון, מנופפת באצבעה, מסבירה כי צריך להחליף את השטיח (שלא הוחלף) ותובעת תכף ומיד להסדיר את הנושא.
הבעיה היא שמדובר בבית הפרטי שלהם. את הבית השני, ברחוב עזה בירושלים, המדינה מחזיקה כמעון הרשמי של ראש הממשלה (כי בלפור בשיפוצים). את הווילה בקיסריה המדינה אמורה להחזיק מבחינת התפקוד השוטף הנדרש לראש הממשלה לביצוע תפקידו, אבל לא להשביח. כל טיפול בנכס שאמור להעלות את ערכו או לטפל בתשתית, פסול. כך נקבע לפני עשרות שנים.
מנכ"לים וראשי סגל רבים שילמו בתפקידם על כישלונם להסדיר את סיפור הנזילות ודרישות רבות נוספות של המשפחה. לכאורה, אנחנו לא אמורים להתרגש. הרי הם הצליחו לסחוט מיליון שקל מוועדת הכספים בעיצומה של הקורונה. הם מעולם לא הציגו עדות לכך ששילמו על משהו שעליו היו אמורים לשלם, במסגרת הכללים והסיכומים. סיפור הנזילה בקיסריה נותן, בקליפת אגוז, מושג על מה שקורה סביב המשפחה הזו כבר למעלה מ־17 שנה.
בשנת 2018 ביקש שירות הביטחון הכללי מבני הזוג נתניהו לצאת מהמעון בבלפור לצורך עבודות תשתית יסודיות שכללו גם שיפור אמצעי הביטחון. משפחת נתניהו דרשה, כתנאי לכך, שיבוצעו שיפוצים מסוימים בביתה הפרטי בקיסריה. התנהל על זה מו"מ ממושך. גובש הסכם, בהתאם לתקנות ולכללים. על פי ההסכם, המדינה תשתתף בהוצאות האיטום והשיפוץ בקיסריה בהיקף של 168 אלף שקלים (190 אלף, כולל מע"מ) וכל שאר עלות התיקון תמומן בידי המשפחה.
המדינה, כך נקבע, תשלם את הסכום הזה למשפחת נתניהו לאחר הביצוע בפועל של העבודות ומול חשבונית מתאימה. במקביל, יתחייב ראש הממשלה שהתשלום הזה מצד המדינה יענה על "כל הדרישות הקשורות בביצוע תיקונים במעון הפרטי", לצורך מעבר המשפחה אליו. המדינה לא תישא באחריות לגבי טיב העבודות, שיוזמנו ישירות בידי המשפחה. כמו כן נדרש שהקבלן המבצע יעניק חמש שנות אחריות על העבודה כאמור.
דוח המפקח על הבנייה שהגיע אחר כך העלה שהעבודות שהתבצעו (על חשבון המדינה) היו חלקיות מאוד. גם בנושא איטום הגג, וגם בנושא חיזוק לוחות האבן החיצוניים של הבניין כולו (חוזקו רק כשליש מהם). כל זה, בניגוד לחוות הדעת שהגישה שטיינמץ קודם לכן, שלפיה אי אפשר לבצע רק חלק מהעבודות, ניתן לבצע את הכל כמכלול אחד. ובכן, ביצעו רק חלק. רק את מה שהמדינה מימנה. המשפחה לא הוציאה אגורה. כרגיל.
המתווה כולו הופר ברגל גסה בידי משפחת נתניהו. לא זו בלבד, אלא שאחרי שהעבודות בוצעו וחלקה של המדינה הועבר (165 אלף שקל, את המע"מ המדינה לא העבירה לאחר שהתברר שההסכם לא כובד), משפחת נתניהו סירבה לעבור לבית בקיסריה. למה? ככה. וכך נדחו העבודות בבלפור לתקופתו של ראש הממשלה בנט, שלא דרש מאומה ופשוט נשאר בבית ברעננה.
הלאה, כי זה לא נגמר וזה גם לא ייגמר לעולם. עכשיו הם מבקשים שוב, את הכל, מההתחלה. מכיוון שהעבודות בגלגול הקודם היו חלקיות בלבד, מכיוון שהמשפחה סירבה להשלים אותן מכיסה, כפי שהתחייבה, המצב של הנזילות, האיטום ולוחות האבן רק החמיר. עכשיו נדרש סכום גדול בהרבה כדי לבצע את מה שנדרש. לא עולה בדעתה של משפחת נתניהו לממן את זה מכיסה.
אף שמדובר בווילה הפרטית. אף שעל פי התקנות כל עבודת השבחה אמורה להיות ממומנת בידי המשפחה והעבודות הנ"ל הוגדרו במפורש ובבירור כעבודות השבחה. הם דורשים עוד מאות אלפי שקלים. עכשיו. למה? כי הם יכולים.
הם יכולים לייקר את מעונות היום לפעוטות למשפחות מעוטות יכולת בפריפריה ב־1,500 שקל בחודש, כדי לא לפגוע במימון החינוך החרדי. הם יכולים להציב מקורבת במשרת אמון כקצרנית של ישיבות הקבינט וההתייעצויות הביטחוניות. כך הם שולטים במה שתקבל בעתיד ועדת החקירה, אם תקום. הם יכולים לארגן לעצמם סופ"ש חלומי נוסף בניו יורק בעצרת האו"ם, אחרי שסיימו בהצלחה את הסופ"ש האחרון, שבו נרצחו 12 הילדים במג'דל שמס. הם עושים מה שהם רוצים. אכול ושתה כי מחר חורבן? ובכן, אכול ושתה גם אחרי החורבן.
נתניהו לא יישבר. הוא יכול עוד. הוא תמיד יכול עוד. זה אף פעם לא מספיק לו. זה אנחנו שלא יכולים.
התרעות פיקוד העורף